השמיים הם הגבול

אם ייצא לכם להסתובב בירושלים תגלו מהר מאוד כי העיר מצויה בתנופת בנייה גדולה. כמעט בכל מקום בונים בנייני מגורים וגורדי שחקים חדשים ופרויקט הבניה העצום בכניסה לעיר כולל בין היתר בניית קו רכבת חדש ומהיר לירושלים ומערכת מנהרות מורכבת. הצפיפות גדלה והמרחבים הציבוריים מצטמצמים – מיום ליום ירושלים נבנית לרוחב, ובעיקר – לגובה.

סיור מסה: השמים הם הגבול

רחוב המרכזי של ירושלים, רחוב יפו. צילום: ריקי רחמן

הבניה בעיר מתוכננת על ידי אדריכלים ומהנדסים והם שמעצבים את השפה האדריכלית של ירושלים. אך אדריכלות היא לא רק שפה עיצובית – הבנייה וסגנון הבנייה הנהוג משקפים מצב רוח של אומה, מצב כלכלי של מדינה ולעיתים אף מציגים שאיפות לאומיות. על ידי הכרות עם סגנון הבניה הנהוג במקום מסוים ניתן להבין את סיפורה של החברה המתגוררת בו.

לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים החלה תקופה חדשה בירושלים שהתבטאה בין היתר בתנופת בנייה אדירה ששינתה את פני העיר. גבולות העיר התרחבו, העיר גדלה גם בשטחה וגם בהיקף האוכלוסייה שהתגוררה בה. שכונות חדשות נבנו, מתחמים נהרסו ופרויקטים חדשים תוכננו.

אין ספק כי זמן ופרספקטיבה הם גורמים חשובים לניתוח סגנון הבנייה בירושלים מאז איחודה של העיר. בימים אלה נציין 50 שנה למלחמת ששת הימים: האם כבר ניתן להבין ולעכל את השפה האדריכלית של 50 השנים שבין 1967 לשנת 2017?

סיור מסה: השמים הם הגבול

ירושלים בתוך החומות: מבט מהרובע המוסלמיץ. צילום: ריקי רחמן

תנופת הבנייה שהחלה לאחר איחוד העיר הייתה יוצאת מגדר הרגיל, מעיר חצויה וקטנה שבשטחיה מבנים עתיקים רבים, ירושלים הפכה לעיר שמתרחשת בה בנייה אינטנסיבית. נדמה כי שיקולים פוליטיים היו גורם חשוב בשינויים גדולים אלה, ולעיתים תכנון העיר בוצע על ידי פוליטיקאים. ירושלים נחשפה בתקופה זו לרעיונות גרנדיוזיים, מגלומניים ושאפתניים חלקם ניכרים בין מבני העיר עד היום. סביב הבנייה והתכנון של ירושלים התפתחו מאבקים רבים, חלקם לשמירה על צביונה הייחודי של העיר וחלקם לפיתוח העיר. בתקופה זו נבנו בניינים עצומים כדוגמת האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, לצד בניינים יוצאי דופן מבחינה עיצובית כדוגמת בניין ה"כוורת" שברמות. נדמה שבשנות ה-70 של המאה ה-20 תפיסות אלה של בנייה "ירושלמית מסורתית" השתלטו על השכונות החדשות של ירושלים בגילה, ברמות ובתלפיות מזרח.

בין התכניות שהתממשו הייתה התכנית להרס בית הספר ההיסטורי של "כל ישראל חברים", האליאנס, שבמקומו נבנה בניין כלל אך חלק מהתכניות השאפתניות לא יצאו לפועל: תכניות שכללו הצעות להריסת מרחבים בכניסה לעיר בואכה רחוב יפו והשוק, וכן רעיונות בנייה גרנדיוזיים באזור מתחם ממילא. אילו לא היו מונעים את ההרס שהוצע, העיר עשויה הייתה להראות אחרת, אלא שבתקופה זו החלה שאיפה חדשה, השאיפה לשימור, וניתנה תשומת לב רבה לערכם ההיסטורי של מרחבים ומתחמים עתיקים. לצד ההכרה בחשיבות השימור החלה בשנות ה-80 רגיעה ומתוך כך החלה בנייה שלווה יותר והסגנון החדש שהתפתח בשנות ה-80 התאפיין בשימור לצד פיתוח.

סיור מסה: השמים הם הגבול

שדרות ממילא. צילום: ריקי רחמן.

בסיור 'השמים הם הגבול' מסדרת 'ירושלים הבנויה' נצא לסיור עם האדריכל משה שפירא בעקבות האדריכלות שלאחר מלחמת ששת הימים, ננסה לראות מה גרם לעוצמה ולשאיפות הגדולות של שנות ה-70 ומה הביא להתכנסות ולרגיעה שאפיינו את שנות ה-80. הצטרפו אלינו >>

 

האישה שמאחורי הסולטאן המפואר

אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה – בדיוק כזאת הייתה רוקסלנה, אשתו של הסולטן סולימאן שהפך לסולטאן האימפריה העות'מאנית כשהיה בן 26 בלבד.
הטורקים כבשו את ארץ ישראל מידי הממלוכים בשנת 1517 וכבר בשנת 1520 הפך סולימאן לשליט האימפריה כולה.

עד היום, 500 שנים לאחר תקופת שלטונו, ניכרים בירושלים מפעלי הבנייה הרבים שלו וביניהם – חומות העיר העתיקה, שרידי מפעלי המים (בריכת הסולטן), מזרקות, שווקים ומסגדים אותם בנה ושיפץ לתפארת.

חומות העיר ירושלים, ממפעליו של הסולטן סולימן המפואר

חומות העיר ירושלים, מפעליו של הסולטן סולימן המפואר. צילום: ריקי רחמן.

אשתו של הסולטן סולימאן, האסקי חורם סולטן, נולדה לכומר מקומי בעיירה קטנה באוקראינה, לא רחוק מלבוב, בראשית המאה ה-16. חורם סולטן, המוכרת במערב בשם רוקסלנה, מצאה את דרכה לארמון הסולטן לאחר שנחטפה על-ידי טטרים שהביאו אותה לשוק באיסטנבול – שם היא נקנתה והובאה להרמון כשפחה.
רוקסלנה כבשה את ליבו של סולימאן מהר מאוד והפכה לאשתו החוקית, האהובה והבלעדית – דבר שלא היה כדוגמתו בכל האימפריה! ואכן פירוש שמה הטורקי, "חורם", משמעו "המאושרת".

רוקסלנה הייתה אישה חזקה ודעתנית, היא עמדה מול איבה וקנאה מצד השפחות האחרות בהרמון, ובתכסיסים מתוחכמים הצליחה  לגרום לסולטאן להמית את בנו הבכור מאישה אחרת.

רוקסלנה, אשתו של הסולטאן סולימאן הראשון

רוקסלנה, אשתו של הסולטאן סולימאן הראשון, דיוקן של הצייר האיטלקי: טיציאן

רוקסלנה, ילדה ארבעה בנים ובת ופילסה את דרכה אל הכוח העצום של בעלה. כמו נשים רבות בהיסטוריה של ירושלים, גם רוקסלנה ככל הנראה לא שמעה על דיכוי נשים ולמעשה ניהלה את המדינה ואת יחסי החוץ של האימפריה יחד עם הסולטן ופעלה לרווחת תושבי ירושלים.

לצד פעילויות רבות שנועדו לחזק את העיר ואת תושביה, רוקסלנה הקימה בירושלים מוסד פילנטרופי הפעיל עד היום: בית התמחוי של האסקי סולטן. בית התמחוי לעניים נמצא במתחם בניין הסראיה בלב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ושם, ממש כמו לפני 500 שנים, תושבי הרובע יכולים לשתות ולאכול לשובע. חלקים מהמבנה היפה השתמרו ועדיין ניתן לראות במתחם דוודים עתיקים וארובות שהיו פעילים בעבר הרחוק.

דמותה של רוקסלנה, שצמחה מתוך ההרמון והייתה בין הנשים החזקות והמשפיעות בהיסטוריה של האימפריה שימשה השראה לאגדות וסיפורים שחדרו גם לתרבות המערב ושולבו בשירה, בספרות ובציור. לאחר מותה נקברה רוקסלנה באחוזת קבר מפוארת ליד מתחם מסגד סולימאנייה שנבנתה על ידי הסולטן באיסטנבול ובמותו הוא נקבר לידה. אחוזת הקבר בעלת הכיפה מזכירה לרבים את כיפת הסלע ואולי גם את המפעלים הרבים שבנו בירושלים ובולטים בנופה של העיר עד היום.

הצטרפו אלינו לסיור "ירושלים של טורקיז" בעקבות מפעלי הבניה האדירים של הסולטן סולימאן הראשון >>

 

"מרוות ירושלים"

מה אתם חושבים על השכנים שלכם? אנחנו אוהבים את השכנים שלנו – למרות הדמיון והשוני, כל אחד מהם לחוד וכולם ביחד מספרים את סיפורה של ירושלים.
לכבוד האביב וליל הסדר הקרב ובא, החלטנו לרדת מהמגדל ולבקר אצל השכנים שלנו מהצד השני של הכביש, למרגלות המצודה, במקום מיוחד שבו נוצר חיבור בין ישן לחדש, בין עתיק למודרני, בסמטת האומנים הירושלמים של חוצות היוצר –  בקרנו במסעדת האקליפטוס.

_MG_7456

שדרת האומנים, חוצות היוצר

מסעדת האקליפטוס היא לא סתם עוד מסעדה. האקליפטוס מציעה מסע ירושלמי חוצה תרבויות, עדות, ומקומות – דרך החיך, בהובלת השף המיוחד העומד בראשה: השף משה בסון

משה נולד וגדל בירושלים והאהבה שלו לאדמה של העיר, לתנ"ך ולמסורת מורגשת היטב בכל אחד מתבשיליו הירושלמיים המיוחדים. איפה עוד תמצאו ניוקי חוביזה, תאנים ממולאות ברוטב תמרינדי ומרק חמציצים?

כל אחד מהמתכונים המיוחדים של בסון, הוא לא פחות מפסיפס אנושי של ירושלים: אוסף אינסופי של מסורות שנאספו בהתמדה במשך שנים מאנשי העיר המקומיים – יהודים, מוסלמים ונוצרים, ומעולי הרגל משלל עדות ותרבויות – כל אלה מביאים אל הצלחת את ירושלים בתפארתה.

החלטנו "להתאמן" לקראת ארוחות פסח ובעיקר היינו מאוד סקרנים "לטעום" את ירושלים, אז יצאנו לסיבוב עם השף בעקבות אחת המנות הירושלמיות והטעימות שנמצאות בתפריט המסעדה "מרוות ירושלים" – עלי מרוות ירושלים ממולאים באורז ובשלל עשבי תיבול.

כמו כל מתכון טוב, הסיפור של המנה מתחיל בשוק ובמקרה שלנו בשוק הפלאחיות על דרך שכם, השוק המשמש כציר הקניות המרכזי של אנשי ירושלים הגרים בתוך החומות בו ניתן למצוא עולם ומלואו – עשבי תיבול הגדלים בהרי ירושלים, תבלינים ייחודיים, מאפים ירושלמים ועוד ועוד…

IMG_5085

שוק הפלאחיות

ההליכה בשווקים של העיר העתיקה היא חוויה מרתקת בפני עצמה. שווקים אלה משמשים את אנשי ירושלים כבר מאות רבות. לאורך השנים שימשו השווקים את אנשי העיר והיוו מוקד מסחרי תוסס וצפוף בו התרכזו חיי העיר ואליו הגיעו עולי הרגל.

עולה רגל יהודי כתב במאה ה-15:

"ובכל יום ויום יריד בה (בירושלים) מחמישה שריטאות (=רחובות) גדולות שבתוכה, לא יכם שרב ושמש מפני שבנויות למעלה בכיפה גדולה, ומנהרות הרבה בכפה יעבור האור בהן… וחנויות מכאן ומכאן רצופים מעוטרים מברכת ה' בל יחסר כל בהם. וקשה לאדם לעבור בשרטייא שלכל אחד מהם מרוב ההמון בה."

אגרת ר' יצחק בר' מאיר לטיף (חוברה בין השנים 1485-1480) (מתוך יערי, אגרות, עמ' 94)

IMG_6627

בשוק ניתן למצוא את כל סוגי העלי ועשבי התיבול

לאורך השוק יושבות פלאחיות ירושלמיות וסביבן שקים, ארגזים וקופסאות מלאים במגוון מרשים וטרי של עלים ועשבי תיבול ריחניים שנקטפו באותו הבוקר. בתקופה זו בשוק בולטת במיוחד מרוות ירושלים שאת עליה הירוקים ניתן ללקט בכל אזור בהרי ירושלים.

אחרי שמילאנו את הסלים במרווה ריחנית, הדרך בחזרה לסירים הייתה קצרה.

לכבוד החג, השף הסכים לספר לנו בדיוק איך מכינים את הממולאים היפים והמתכון המצולם כאן לפניכם:

IMG_8114

מרכיבי המנה

חומרים (כ – 50 עלים ממולאים)

  • 70 עלי מרוות ירושלים
  • ½1 כוסות אורז שטוף
  • 10 פטריות קצוצות ומוקפצות בשמן זית
  • ½1 בצל קצוץ דק
  • 1/2 כוס עלי נענע קצוצים
  • 1/2 כוס עלי פטרוזיליה קצוצים
  • 1/2 כוס עלי סלרי קצוצים
  • 3/4 כפית עלי תימין קצוצים
  • 1/2 כפית פלפל שחור
  • 1/2 כפית אגוז מוסקט
  • 1/2 כפית פלפל אנגלי
  • 5 יחידות שקדים ירוקים
  • מלח
  • 2 כפות או יותר (לפי הטעם) שמן זית
  • 17 שיני שום עם הקליפה

להגשה:

  • רבעי לימונים, עגבניות שרי צלויות

אופן ההכנה:

  1. חולטים את העלים כ-20 שניות במים רותחים, חופן בכל פעם
IMG_8168

מערבבים אורז עם תבלינים, עשבי תיבול, בצל והפטריות

IMG_8223

שופכים שמן זית בנדיבות

IMG_8197

מתבלים

IMG_8235

מערבבים הכל לתערובת

BeFunky Collage

חותכים בצל ל"טבעות" ומרפדים בו את התחתית

BeFunky Collage2

ממלאים את העלים: מניחים 2 כפיות מלית בקצה הקרוב של כל עלה שלם, מקפלים פנימה את השוליים ומגלגלים.

BeFunky Collage5

מוסיפים לסיר את עלי המרווה הממולאים, כשצד התפר כלפי מטה. מפזרים בין השכבות שיני שום וחצאי שקדים ירוקים

יוצקים מים עד לשכבה העליונה של העלים. מתבלים בשמן זית וב-1/2 כפית מלח.

IMG_8502

מבשלים מכוסה ברתיחה עדינה על אש בינונית כ-25 דקות, או עד שהנוזלים מתאדים.

מוציאים ממולא אחד, בודקים את מצב האורז, ומשאירים מכוסה עוד 10 דקות

IMG_8929

מרוות ירושלים: מגישים חם עם רבעי לימון, עגבניות שרי צלויות

גיוון: ניתן להוסיף 300 גרם בשר בקר (צוואר או צלעות) טחון

הכנתם את המתכון? צלמו ושלחו לנו!

חג שמח :)

 

27.3.2017, המתכון באדיבות: מסעדת האקליפטוס, כתבה וצילמה: ריקי רחמן

כושר למהדרין: ירושלים מתמתחת

ירושלים היא בירת עם הספר, עיר של אקדמיה וספר הספרים, עיר של רוח ונשמה. אבל, עם קצת "רוח ספורטיבית" ניתן למצוא דיי בקלות את ירושלים האחרת, ירושלים של גוף, ירושלים של שרירים משתרגים וקלות רגלים.

מרתון ירושלים

מרתון ירושלים, צילום: ריקי רחמן

ירושלים מצטרפת לערים ספורטיביות נוספות: משנסת מותניים, מפשילה שרוולים ו – מתחילה לרוץ.
הרכסים והגאיות המרובים בעיר מהווים אתגר לא קטן לרץ המתחיל ולמרות זאת ענף הספורט צובר תאוצה – וכמעט בכל יום ובכל מזג האוויר ניתן להבחין בקבוצות, זוגות ויחידים, עם כלב או רק עם אוזניות רצים על פסי רכבת הקלה, בפארק המסילה, ברחוב קרן היסוד לרגלי תחנת הרוח של מונטיפיורי או בעצם בכל מקום אפשרי.

ביום שישי, ה -17 למרץ, תיעצר התנועה בצירים המרכזיים בירושלים לכבוד ריצת המרתון הבינלאומית. ירושלים מארחת את המרתון כבר בפעם השביעית ברציפות. אלפי רצים מכ-60 מדינות ברחבי העולם ומרחבי הארץ וישטפו את כבישי ירושלים בשלל צבעים, צבעי חולצות הרצים.
הם כמובן יעברו דרך נופים מרהיבים המספרים את סיפורה בן שלושת אלפי השנים דרך כפות הרגלים.

מרתון ירושלים

מרתון ירושלים, צילום: ריקי רחמן

לקראת המרתון ריכזנו עבורכם כמה מפעילויות הספורט שאירחנו אצלנו במוזיאון מגדל דוד. מעבר לזה שאנחנו חובבי ספורט ואנשים שבשבילם השמיים הם הגבול… המצודה הקסומה מהווה לוקיישן מבוקש עבור ספורטאים. הארכיטקטורה, המבנה והעיצוב מהווים אתגר מקורי במיוחד ואם תוסיפו לזה את ההשראה שהשאירו כאן כל "דיירי המצודה" הקודמים כמו הורדוס, הצלבנים, הסולטן סולימאן.. תקבלו חוויה קסומה במיוחד.

אז ככה נראים ריצה, קפיצה, דילוג וריקוד עם ניחוח היסטורי:

  • שימו לב! התמונות צולמו במגדל דוד והן להמחשה בלבד. ילדים ומבוגרים: לא לנסות  את זה לבד בבית

סלקליין: הגרסה "החובבנית משהו" של עולם הקרקס להליכה על חבל, כשהמרחק מהקרקע הוא לפי ראות עיניו ואומץ ליבו של המתרגל. נהוג לקשור את החבל לעצים גדולים. התרגול עובד בשני מישורים פיזי ומנטלי. האימון מחייב שימוש תמידי בשרירי הבטן והגב וכן שיווי משקל. כמו כן נצרכת תחושת מיקום, יציבות וקואורדינציה. בנוסף, נדרש פיתוח של יכולת ריכוז, רגיעה, בטחון עצמי והתמודדות עם פחדים. מורכב? אולי, אבל אלה שעוסקים בזה רק מחכים לפעם הבאה שבה יעלו על החבל

הת'ר לארסן במגדל דוד

הת'ר לארסן, צילום: ריקי רחמן

טיפוס אתגרי: כי מי לא חולם על היום שבו הוא יהיה תלוי בגובה של עשרה מטרים מחובר רק לחבל וטבעת מתכת? טיפוס אתגרי או "סנפלינג" ניתן למצוא לרוב בחופשות החגים על חומות העיר העתיקה. ועבור המשוגעים לדבר העיר מציעה אתרי טיפוס טבעיים ופתוחים כמו המצוק בן עשרים המטרים בגיא בן הינום.

Vibe Israel at Tower of David

Vibe ישראל, צילום: ריקי רחמן

פארקור: מדלג מאבן לאבן על חומת העיר העתיקה – פגשנו את אמאדי ווילאנד מברלין. הוא הגיע לביקור ועל הדרך החליט 'לקפוץ'.
"פארקור", הספורט אתגרי שמתרגל אמאדי, פותח בצרפת בשנות ה-90 ומשמעות שמו בצרפתית היא "דרך" או "מסלול". המטרה היא  להגיע מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר, כשזו כוללת קפיצה מגג לגג, דילוג על פחי אשפה, ניתור על גדרות והכל בחינניות, תוך חשיבה מהירה ובתנועה זורמת.

פארקור במגדל דוד

אמאדי ווילאנד, צילום: ריקי רחמן

קפוארה: אם התמזל מזלכם, הייתם יכולים לפגוש בסמטאות העיר העתיקה מופע מקפיץ במיוחד של צעיר חרדי, הלא הוא מיקי חייט –  אמן הקפוארה. מיקי שהתאהב בקפוארה החליט להביא את ה-VIBE הברזילאי לישראל וכשצפינו בריקוד ובתנועות הגוף שלו, לגמרי הבנו למה. הקפוארה היא סוג של אומנות לחימה ברזילאית בעלת שורשים אפריקאים המשלבת בתוכה יסודות ריקודיים, אקרובטיקה ומוזיקה, בקיצור פסטיבל רב חושי!

מיקי חייט, אמן קפוארה, צילום: ריקי רחמן

מיקי חייט, אמן קפוארה, צילום: ריקי רחמן

 

בסופו של יום, בין אם אתם מהרצים השלוחים ובין אם לא, פעילות גופנית בכוחה לא רק למנוע מחלות ולחטב קימורים אלא גם לשחרר מתחים ולגרום רוגע ושלווה. העיר מציעה מבחר צבעוני של דרכים להזיז את הגפיים ולהפעיל כמעט כל שריר – כל מה שאתם צריכים לעשות הוא רק לצאת ולבחור.

יום ספורט שמח!

 

 

 

 

15.3.2017, מרתון ירושלים, כתבה: יעל אלכסנדר, צילום: ריקי רחמן

 

מי אתם הקראים?

הם זרם ביהדות, אבל לא חוגגים את חנוכה ופורים, בבית הכנסת שלהם אין כיסאות ומתפללים ללא נעלים. הם אינם מדליקים פלטה בשבת, לא מניחים תפילין ובלוח השנה שלהם נקבע החודש ע"פ עדים שראו את המולד.

המנהגים הללו של קהילת הקראים, מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר, גרמו לא פעם לחילוקי דעות קשים בינם לבין זרמים אחרים. אמונתם כי מקור הסמכות לפירוש התורה נמצא בידי המאמין ולא רק ברשות הרבנים קוממו עליהם לא מעט ביקורת מצד הממסד הרבני ומנהיגי קהילות יהודיות אחרות.  על מנת להבין מי הם הקראים בדיוק ומה גרם להתפתחות הזרם, עלינו לחזור מאות שנים אחורה, לתחילת התהוותה של הקהילה:

התקופה היא תקופת בית שני, וכבר באותם ימים היהדות התפלגה לזרמים שונים ומגוונים. לצידם של ה"פרושים", חכמי התלמוד שבהנהגתם התפתחה ההלכה הרבנית, פעלו קבוצות נוספות של איסיים, בייתוסים, וצדוקים.  עם זאת, לא כולם מצאו את עצמם שייכים לאותם הקבוצות: לצד אותן קהילות חיה תפזורת של יהודים בודדים שהעדיפו לחיות ללא מסורת ודבקו בקיום המצוות על פי פרשנות התורה שבכתב בלבד.

אך זה עוד לא הכל! לפני כ- 1300 חלה אחת ההתפלגויות הגדולות ביהדות. באותה שנה נפטר ראש הגולה של בבל. בוסתנאי שמו. ובירושת התפקיד של 'מלך היהודים בגולה' התמודדו שני אחים. ענן בן דויד ואחיו הקטן חנינאי. למרות גדלותו של ענן הן בגיל והן במעלה. הרבנים הפרושים יצאו כנגדו על כך שאינו מאמין בתורה שבעל פה. ומקיים רק את אשר מפורש בתנ"ך על פי הכלל שקבע: "חפשו באורייתא שפיר ואל תישענו על דעתי", שפירושו: יש למצוא בתורה שבכתב את הפתרונות לכל בעיות ההלכה. התורה הכתובה נתונה לכל איש לפרשה כפי הבנתו. ראוי לציין כי לפי הערכות לא מעטות כמחצית מין היהודים האמינו בתורה שבעל פה בלבד.

44

על פי הגישה הקראית, נשים נחשבות לשוות לגברים.. ונשים לוקחות חלק פעיל בתפילות ואף קוראות פיוטים בשעת התפילה בספר שמות כתוב כי מרים הנביאה שרה להם, כלומר לגברים, ביציאת מצרים: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". מקרה זה איננו חד-פעמי שכן כזכור גם דבורה הנביאה שרה: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא"

לאחר לחץ מחכמי הפרושים. נתמנה אחיו, חנינאי לראש הגולה. וענן גלה לירושלים עם רבים מתלמידיו וכתות נוספות אשר חברו אליו והקימו קהילה ובית כנסת שמשמרים את דרכו והגותו עד עצם היום הזה.

אין מידע רב על ענן או על אישים שקדמו לו ועסקו "בקראות", והראשון בין חכמי הקראים שתיאר את ענן והתייחס לראשית הריב בין הרבנים הפרושים לקראים היה אבו יוסף יעקב אל-קרקסאני. בספרו הערבי "המאורות" (נכתב בשנת 937, הוצאת הרכבי 284) אמר:

"אחר יודגאן הופיע ענן ראש הגלות, וזה היה בימי הכליף געפאר אלמנצור (777-764). הוא היה הראשון אשר גילה את כל האמת אודות המצוות (צדוק מיסד כת הצדוקים גלה לדעתו מקצת האמת). הוא היה בקי בדברי הרבנים ולא נמצא בהם איש הטוען אחר חכמתו"

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם". מן הפסוקים הללו הקראים למדים כי על הציצית יש לשזור פתיל תכלת. אולם, אין הגבלה למקור הפקתו פרט לכך שהוא אמור להיות ממקור טהור. לעומת ההלכות הרבניות שהגבילו את מקור הפקתו של צבע התכלת שלשיטתם צריך להיות מופק רק מזן נדיר של חילזון, (למרות שהוא בעל חיים טמא)

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹהֵיכֶם". מן הפסוקים הללו הקראים למדים כי על הציצית יש לשזור פתיל תכלת. אולם, אין הגבלה למקור הפקתו פרט לכך שהוא אמור להיות ממקור טהור. לעומת ההלכות הרבניות שהגבילו את מקור הפקתו של צבע התכלת שלשיטתם צריך להיות מופק רק מזן נדיר של חילזון, (למרות שהוא בעל חיים טמא)

בית הכנסת הקראי הוא מבתי הכנסיות העתיקים בירושלים, ואף היום הקהילה הקראית ממשיכה בדרכו של ענן הן במנהגיו והן בדרכו הפרשנית והלימודית.

לשיטתו של ענן או של ה'קראים' על שם המקרא ממנו הם יונקים, המסורת היחידה אשר קיימת היא התורה שבכתב, ואין מקום לשאר פרשנויות ודברי חז"ל. הם שומרים על טומאה וטהרה, ואינם טובלים במקווה כי אם במי שתיה. הכל לפי הבנתם בתורה. הם ייחודיים בדרך פרשנותם את התורה, אף כי הקריאה אותה הם קוראים את התורה פשוטה אף היא.

סיפור קהילת בני המקרא בירושלים, יוצר סיפור מעניין מהפסיפס ההיסטורי שלנו. ונותן לנו לגעת ולדעת את הסיפור של העם היהודי מזווית חדשה ישנה.

ברית 063

טקס המילה מתחיל בברכת הציצית ולאחריה ממשיך הטקס בשיר לכבוד הרך הנולד המלווה בשלוש שושבינות המלוות ומובילות את התינוק בתוך רחבת הטקס אל היושב על כיסא המילה. בחיים היהודיים לא צועד האדם לבדו, כך גם התינוק מלווה בשושבינות בדרך אל טקס מילתו.

 

הצטרפו אלינו לסיור בקהילת "בני המקרא" הירושלמית בו נשמע על המקור למנהגים ולהלכות אותם הם מקיימים, על חיי הקהילה, יחסם ליהדות האורתודוקסית ועוד >>​

 

30.3.2017, סיור בעקבות הקהילה הקראית בירושלים, במסגרת סדרת "פנים רבות לה", באדיבות מרכז המורשת בני המקרא

 

החיים החדשים של הקירות הירושלמיים הישנים

ירושלים בנויה כמו עוגת שכבות מפוארת, אבנים מתקופות שונות שחוברו להן יחדיו ומרכיבות את השכבות מהן מעוצבת העיר. לקראת סדרת סיורי 'מסה' הקרובים, סיורים בעקבות הבנאים הגדולים של העיר, יצאנו לבקר דווקא במבנים הנטושים, העתיקים, והמתפוררים שקיבלו חיים חדשים בשנים האחרונות.

נבקר בארבעה מבנים ירושלמים עזובים שנשכחו מלב, התעוררו משינה ארוכה וקיבלו פנים חדשות. אתרים אלה לא סתם חזרו לחיים – אלא מרכיבים את הסצנה התרבותית האלטרנטיבית והצעירה בירושלים: מארחים מסיבות בשלל גוונים, הרצאות ואירועי אומנות ומוזיקה והכל מתוך דיאלוג עם הטיח המתקלף מהקירות, הצורה הארכיטקטונית המקורית וסיפור חייו הישן של המבנה.



"המפעל "

התחנה הראשונה במסע שלנו נמצאת מאחורי מלון הפאר 'וולדורף אסטוריה' ברחוב אגרון. שלט עירייה סמלי מצביע לכיוון עיקול המוביל לחצר פנימית ירושלמית קלאסית. במרכז החצר ניצב בית גדול וישן, מכוסה בצמחים מטפסים – בניין שללא ספק ידע ימים טובים יותר. שיטוט קצר בחצר הבית מוביל ל"הר אדם" שמהווה סימן היכר שהנה, הגענו למקום. הפסל הוא דמות אדם ענק המורכב מהר של חפצים שנאספו בשולי רחובות ופחי זבל: קאסטות, סלילי צינור וחתיכות מתכת, וכך עוד לפני שנכנסנו בדלת מורגשת רוח המקום: מרחב יצירה, יצירה מהקיים, ארעיות הקיים. המקום הוא "המפעל".

"...עיקול המוביל לחצר פנימית ירושלמית קלאסית" קרדיט צילום יחצ "המפעל"

"…עיקול המוביל לחצר פנימית ירושלמית קלאסית" קרדיט צילום יחצ "המפעל"

באפריל 2015 נכנסה למבנה קבוצת האמנים "בית ריק". החבורה שמה לה למטרה להיכנס לאתרים נטושים ברחבי ירושלים ולרקוח אותם לזירות של עשייה אומנותית. כל מבנה נפתח לקהל לזמן קצוב של ימים או שבועות לאחריהם נודדת החבורה למבנה הבא ומתחילה שם סיפור חדש. "המפעל" הוא המיזם הנוכחי והשישי של חברי "בית ריק" שהקימו לתחייה את הבית הגדול, הישן והנטוש ויוצרים ממנו ובתוכו כל יום חיים של אומנות ותרבות.

המבנה המונומנטלי במרכז העיר היה אפוף מסתורין במשך שנים רבות. בעיר בה לכל אבן יש אוטוביוגרפיה כתובה ומתועדת – על הבית המדובר היה ידוע מעט מאוד. החוקרים מסכימים כי הוא נבנה בשלהי המאה ה-19, בזמן היציאה מהחומות, אך שאלות כמו: מי בנה אותו? מתי בדיוק נבנה? ולאיזו מטרה שימש לפני קום המדינה? נענו בהשערות בלבד. חלק מהותי מדפוס הפעולה של "בית ריק" הוא הכרת ההקשר ההיסטורי של מרחב הפעולה ו"שילובו בתהליכי העבודה של המשתתפים". במקרה הזה, נתקלו החברים באתגר. כמו החוקרים גם חברי הקבוצה מצאו את עצמם בעלטה וללא קצה חוט של עובדה.

קרדיט צילום: יח"צ "המפעל"

קרדיט צילום: יח"צ "המפעל"

צירוף המקרים המפתיע שחשף את הסיפור המלא

אחת השותפות ב"מפעל" פגשה ידיד וסיפרה לו על הפרויקט ועל המבנה המסתורי. למרבה הפלא הידיד, מתיה שמו, הכיר את המבנה וזיהה אותו כבית הישן של סבתו, וצדק. תולדותיו של הבית הוארו בבת אחת: בבית התגוררה משפחת לורנצו-סראקין, משפחה ערבית-נוצרית מכובדת, עד ל-1948 אז ברחה ללבנון. כמה ימים לאחר הפגישה המקרית בין החברים, הגיעה לביקור בבית סבתו של מתיה, הגב' קלייר לורנצו בת ה-96 – לראשונה מאז עזבה את המבנה לפני כמעט 70 שנה, וכך עם החיים החדשים שלו – זכה גם הבית הזה להקשר היסטורי.

המפעל - קרדיט צילום רפי קוגל

המפעל – קרדיט צילום רפי קוגל

לאחר קום המדינה הוגדר המבנה כנכס ציבורי ושימש מוסדות חינוך שונים. אך בעשור האחרון היה עזוב ומוזנח. בשנת 2015 עבר מבעלות המדינה לידי עיריית ירושלים שייעדה להפוך אותו למרכז תרבות. עד לתחילת השיפוץ המקיף, נקראה קבוצת "בית ריק" לבנות בו הווה.

קבוצת "בית ריק" נוסדה בדמדומי המחאה החברתית ב-2011, מתוך הרצון ליצור בית קולקטיבי לעשייה. בהתחלה פלשו חברי הקבוצה לבית המלון "הנשיא" בפינת הרחובות קרן היסוד ואחד העם ופעלו בו כמה חודשים ובהמשך עברו למבנה "מכון הסיבים" שפעל בבית טמפלרי גדול בעמק רפאים. לפני כשנתיים הקימו את "הקיבוץ" בחוות רחל הינאית הנטושה בארמון הנציב וניהלו בו למשך שבוע חיים קיבוציים על כל המשתמע מכך: חדר אוכל, מכבסה, גינה, ואפילו תחנת רדיו – כשהכול נעשה עם נגיעה אומנותית ייחודית. לאחר מכן, נולדה "השיירה" – עגלות של תרבות נודדת ברחבי ירושלים ובפרויקט האחרון, לפני כשנתיים, חברי הקבוצה היו אחראיים לשיפוץ קרון ישן במתחם התחנה.

"המפעל", בשונה מקודמיו , הוקם בעידוד הרשויות ובתמיכת "עדן" החברה לפיתוח מרכז העיר ירושלים. לכן חיי המדף שלו נועדו להיות ארוכים מהרגיל ואף הוארכו עד לחודש מאי הקרוב בשל ההצלחה הרבה לה זכה. מרחב הזמן של הפרויקט הנוכחי מאפשר לו להיות שטח ניסויי אורבני "בו נבחנת האפשרות שלנו בעידן הנוכחי לייצור ויצירה משותפים" ומה צומח כשמזמינים ציבור לקחת חלק אינטימי בתהליך של עשייה. עבודה עצמאית ותהליך מעניין אלה השלטים המכוונים של העשייה.

כל פרט ב"מפעל" מזמין התבוננות ותהייה: כיצד נעשה, ממה נוצר ומה הסיפור מאחוריו

הרהיטים והחפצים ב"מפעל" יוצרו ומיוצרים על ידי "מחלקת הייצור" מחומרים מזדמנים ממדרכות או פחי אשפה. במקום פועלת חנות המוכרת חפצי אומנות שנוצרו ב"מפעל" או על ידי אומנים שיוצרים בו. 'הקפיטריה', היא בית הקפה, היא מושב לחוקרי, אומנים מוזיקאים וכל מי שרוצה אוירה של למידה משותפת. הקירות, התקרה ואפילו הרצפה מלאים במגוון של צבע וחומר הקוראות למבקרים לחוש ולגעת, ומעודדות להשתתף ביצירה. הכול נעשה כאן ממה שיש ובידיים של מי שנמצא כאן: המזרקה בחלל האמצעי נבנתה מעץ וזכוכית שנמצאו באזור, צינורות המתכת בבתי השימוש הפכו לאהילים מקושטים בהדפס תחרה ואפילו החורים שנתגלו באחד הקירות מולאו בפרחים שנעשו מחתיכות אותו הקיר עצמו.

סדנת הייצור במפעל. קרדיט צילום שי הלוי

סדנת הייצור במפעל. קרדיט צילום שי הלוי

המקום מארח הופעות של מוזיקאים מקומיים ואומנים מחו"ל, להקה ערבית מיפו והרכב כלייזמרים מחתרתי ממאה שערים, הרצאות על מופעים אזוטריים בכדורגל האפריקאי, הוצאת ספרון שנעשה בעודת יד, במהדורה מוגבלת, וארוחה של אוכל לבנטיני שאוכלים עם הידיים- כל המרבה לגוון הרי זה משובח.

ל"מפעל" שותפים עשרות אנשים מרחבי ירושלים ורחבי הארץ וכל מי שמעוניין, מוזמן להגיע ולקחת חלק. גילי לוי, מנהל תוכן ב"במפעל" שם במילים את הרעיון מאחורי הפעילות: "ההווה מדהים. אנחנו אוהבים פה סיפורים, אוהבים היסטוריה, אוהבים את התרבות שיש פה, ואנחנו רוצים לחגוג אותה". הם בהחלט חוגגים ובגדול, וירושלים חוגגת איתם.

"אנחנו לא נישאר כאן לנצח" כתוב בדף הפייסבוק של "המפעל" וזה אולי המוטו שלו. בעיר הנצח, שהיא כולה שמורה ארכיאולוגית, מעניין לראות את הפונקציה האורבנית החדשה המציעה את ההיפך הגמור- מבנים בני חודשים מועטים בעלי זמן חיים קצוב – כמו זמנם של בני האדם. ההווה והעבר נעשים חרוזים של אותה השרשרת כשאל מול אבני חומת העיר העתיקה שנראה כי יעמדו לעולמי עד כמות שהן, עומד בית שמנער מעליו עשרות שנות אבק ופניו מלאות הקמטים מוארות באור חדש, אבל רק עד מאי.

 

מרץ – אפריל.2017 במסגרת סדרת "ירושלים הבנויה", כתבה: יעל אלכסנדר