food_cover_allenby

קפה אלנבי

עדי נמיה-כהן, עדנה עסיס |07/04/2021|151
שיתוף פוסט

אם נולדתם אחרי 1979 סביר להניח שהשם "קפה אלנבי" פחות מוכר לכם.

ברחוב המלך ג'ורג' או כפי שרבים בירושלים נהגו לומר "רחוב המלך קינג ג'ורג" פעל בית קפה מיתולוגי במשך למעלה מארבעים שנה. בירושלים של ימי המנדט נפתחו בזה אחר זה בתי קפה אירופאיים על ידי יהודים שזה עתה הגיעו מארצות המערב. בתי הקפה היו חלק בלתי נפרד מחיי התרבות והבילויים הירושלמיים של אותם ימים. גם בשנים שאחרי קום המדינה, בשנות ה-50 וה-60 פרח מרכז העיר הידוע בשמו "המשולש הירושלמי" כיוון שנוסף למרכזי הבילוי והקניות, שכנו במרכז גם הכנסת והאוניברסיטה העברית.
בית הקפה הפופולרי היה לאחת מנקודות הציון החשובות במרכז העיר. בארכיון לעיתונות יהודית היסטורית מצויים פרסומים רבים על קפה אלנבי בירושלים. פרסומות ומודעות אלו ביקשו לציין מיקום כמו: "ליד קפה אלנבי", "מול קפה אלנבי" או "במרתפי קפה אלנבי". לא רק העיתונות מאששת את העובדה הזו, מתוך ראיונות עם מי שגדלו בעיר וממרום גילם אנו למדים רבות על מקומות רבים ומסיפוריהם מתקבלת תמונה של המקומות בעיר והחוויות של ירושלים של פעם. כך מתגלה "קפה אלנבי" כאבן דרך בגיאוגרפיה של ירושלים.

allenby-coffee
קרדיט תמונה: אלבום רז - ארכיון התמונות יד יצחק בן צבי

קפה אלנבי הוקם על ידי שלמה ושפרה רוזנר בשנת 1935. לפני שעלו לארץ מאוסטריה, הזוג רוזנר ניהלו את "סלון גלידה" (Gefrorenes salon), חנות בה מכרו גלידות בפראטר בוינה, (פארק ציבורי גדול בו מתקני שעשועים וגלגל ענק שנחנך בשנת 1897!).
את התמחותם המקצועית בהכנת גלידות הביאו איתם לארץ, וכאשר עלו לירושלים החליטו לפתוח בית קפה במרכז העיר. את בית הקפה פתחו בראשונה בשותפות עם בני הזוג מרכוס, אך לאחר זמן מה פורקה השותפות – כאשר האחרונים הקימו את "קפה מרכוס" (שעמד בסמוך לקפה אלנבי) – ובני הזוג רוזנר חברו לשותפות עם זוג אחר, אוטו והלה דנקנר. בשנת 1938 קפה אלנבי קבע את משכנו ברחוב קינג ג'ורג מס' 6. בתקופת המנדט הבריטי, בית הקפה דמה מאוד לבתי הקפה שבסביבותיו, עם לקוחות קבועים שישבו בו בשעות היום והערב. חלק מאותם הלקוחות היו באים לשבת ולעבוד בקפה כמשרד ואפילו השתמשו בטלפון של בית הקפה לנהל את שיחותיהם העסקיות. היה זה מעין בית קפה אירופאי בו הוגשו עוגות וקפה לשולחנות הסועדים.אחרי מלחמת השחרור, בשנת 1949 שלמה רוזנר נסע לארצות הברית, וכשחזר משם הביא "באמתחתו" טכנולוגיות חדשות שנועדו להעשיר את התפריט בבית הקפה: מכונה לייצור גלידה אמריקאית ומכשיר לטיגון "דונאטס" הסופגניות האמריקאיות.

allenby-coffee2
קרדיט תמונה: אלבום רז - ארכיון התמונות יד יצחק בן צבי

מקפה מסורתי להיכל הפאסט פוד הראשון בעיר
באמצע שנות ה-50 בית הקפה עוצב מחדש כמעין "דיינר" אמריקאי. חזית בית הקפה לרחוב קינג ג'ורג' כללה שתי כניסות בעלות תריסי גלילה, האוכל נמכר בדלפק, המלצריות – שכונו גם "הדודות" – לבשו ביגוד אחיד וסינר קטן, ובלב התפריט – הפאסט-פוד (מזון מהיר, Fast Food): גלידה, דונאטס ושני סוגים של צ'יפס (דק ועבה), ועליהם התווספו גם לאטקעס (לביבות תופחי אדמה מטוגנות), וקנישעס (כדורי בצק מטוגנים וממולאים לרוב בתפוחי אדמה, מ"מוצא רומני").
הקפה הפך למוקד עליה לרגל בקיץ בעבור הגלידות שלו, ובחורף עם תחילת עונת ה"דונאטס" והסופגניות לקראת חג החנוכה.

אמנון דנקנר היה בנם של אוטו והלה, שותפיו של רוזנר בבית הקפה, והוא סיפר למורה הדרך הירושלמי ישראל גולדמן, כי בחודשים שלפני ואחרי חג החנוכה, השתרכו תורים בני כמאתיים איש מחוץ לקפה במשך היום ועד לחצות הלילה, שהיה צר מכדי להכיל את ההמונים, ולכן אביו ושלמה רוזנר היו גוללים את התריס רק של כניסה אחת (מתוך השתיים) לבית הקפה, ומכניסים את הממתינים בקבוצות של 20 איש כל פעם. זיכרון נוסף של דנקנר קשור בריח הטיגון. בעונת השיא של הסופגניות והדונאטס (וגם ביום העצמאות) אמו היתה מצטרפת גם היא לעבודה בבית הקפה. בלילות היו חוזרים שני ההורים עייפים ויגעים. בבית עמד ריח חריף של שמן טיגון שנשאר בין כותלי הבית מחנוכה ועד לחג הפסח, בו פתחו את החלונות, ניקו ואווררו את הבית.


ה"מהפך" בסגנונו של בית הקפה משך כמטה קסם את בני הנוער של ירושלים שהפכו לקהל העיקרי של הקפה. כאמור, הפאסט-פוד שעמד בלב התפריט של המקום משך את הצעירים למוצרים הטעימים והחדשניים, המילקשייק והגלידה האמריקאית, הארטיקים והקרטיבים וכמובן – הצ'יפס. לפי דנקנר, הפיצה הראשונה בארץ נמכרה בקפה אלנבי, למרות שלדבריו מלבד היותה חתוכה ל"משולשים", הקשר בינה לבין פיצה היה בינוני (בעיקר בגלל חומרי הגלם בתקופת הצנע). עם זאת, בזכרונות של בני נוער מאז, היא היתה טעימה ואחת הסיבות להימשכותם למקום. (בין הזכרונות של בני הנוער של אז, זכורים שני סוגי צ'יפס – אחד דק המזכיר היום את התפוצ'יפס ושני היה צ'יפס עבים – יכין אונא סיפר שהוא זוכר שחלון אחד בבית הקפה היה פתוח, ועל יד החלון היו מטגנים את הצי'פס והסופגניות ומוכרים חם ישר מתוך השמן).

רגעי השיא היו בערבי שלישי ובמוצאי השבת, לאחר הפעולות של תנועות הנוער אז היו נפגשים בני הנעורים בקפה אלנבי ויושבים על ה'ברזלים' ברחוב. בראיונות הם מספרים כי קבוצות קבוצות התגודדו על המדרכה והגיעו עד לכיכר ה'איקסים' (קינג ג'ורג' פינת יפו). גם לאחר הקרנת הצגת הקולנוע הראשונה (או לפני השנייה) צבאו בני הנוער על הקפה, כפי שניתן לקרוא בספר "נער האפניים":

"האורות נדלקו זה אחר זה בחזיתות בתי הקולנוע, בוויטרינות של החנויות ובפנסי הרחובות. הפרימוסים של דוכני הפלאפל והתירס בערו בלהבות נמרצות, ועל "גלידת אלנבי" צבאו נערים ונערות וליקקו גלידה או אסקימו. ניחוחות קינג ג'ורג' היו שונים מאלה של שארע אל-רשיד, רחובה המרכזי של בגדאד, שמשני עבריו מסעדות שישליק, קבאב,  פסטרמי ו"לפה ביצ'", לפיפת ביצים חומות [...]

(אלי עמיר, נער האפניים, עמ' 145)


אלי עמיר מתאר את שיטוטיו של נורי גיבור הספר, ברחובות ירושלים של שנות ה-50. ההנגדה בין הרחובות הראשיים של ירושלים לאלו של בגדאד, השתקפה בריחות של מאכליהן – וביניהם מוזכרות הגלידה והאקסימו של קפה אלנבי.
בית הקפה שכאמור היה אחד מאתרי "העלייה לרגל" ונקודות הציון בעיר, נזכר בעוד מספר ספרים נוספים המתארים את ההווי הירושלמי.


אמנון דנקנר תיאר את בית הקפה בספרו ימיו ולילותיו של הדודה אווה (2008), בדברים המשקפים את הארעיות של האכילה בבית הקפה, אריזת המאכלים בשקית נייר ואכילתם במרחב נפרד מבית הקפה, וכך כתב על ד"ר נאכטיגל:

"[...] ומכיוון שאף המלגה נשללה ממנו ביחד עם שמו הטוב, לא נותר לו אלא כדי קיום בצמצום רב ובוודאי שלא היה יכול עוד לשבת בבתי הקפה שאהב כל כך, ומכל מקום ממילא לא היה מעלה על דעתו לשבת בהם מרגע שנודעה חרפתו ברבים, שהרי הפך בעירנו ללעג ולקלס, ולפיכך היה שוהה רוב הזמן בדירתו הקטנה ברחוב צפניה ורק בשעות הערב היה יוצא ממנה והולך לקנות בקפה "אלנבי" כיסונים של תפוחי אדמה, לאטקעס ועוגת שמרים, ואת הכל היה מכניס לשקית שמנונית וחומק לפארק העצמאות, שם היה מתיישב על ספסל, אוכל לאיטו, שותה מים מן הברז הסמוך, או מפייתו של צינור גומי מטפטף ומשוחח עם הגנן בנבנישתי [...]" (עמ' 372)


כאמור "קפה אלנבי" הפך למקום אוכל חשוב בתולדות העיר ירושלים בשנים שבהן פעל, ועד לסגירתו בשנת 1979. הקפה הפך לשם דבר בתולדות העיר ומאכליו וטעמיו זכורים לטוב בזכרונותיהם של רבים מבני ירושלים שפקדו אותו בשנות נעוריהם.


***
על העזרה בהכנת הכתבה תודות שלוחות לישראל גולדמן – מורה דרך ירושלמי ומומחה ל"משולש הירושלמי",  נורית בזל – מורת דרך ומומחית לסיורים ספרותיים, שרי אגיוף, יכין ויעל אונא

פוסטים נוספים שיעניינו אותך