food-cover_banana

לאכול בננה עם דבש בצל כיפת הסלע

עדי נמיה-כהן, עדנה עסיס |05/05/2021|175
שיתוף פוסט

בשנים האחרונות פרצו לחיינו הקולינריים קינוחים נפוצים מן המזרח הרחוק – הבננה לוטי והבנופי פאי – אשר שמים במרכז הצלחת, כפשוטו, את הבננה. רבים מאיתנו אוהבים את הבננה בעוגות, בגלידה, כשהיא טריה או מיובשת – ואילו אחרים ממש לא יכולים לטעום או להריח אותה. עם זאת לאחרונה (לקראת ט"ו בשבט 2021) קבעה מועצת הצמחים כי הבננה היא הפרי הפופולרי בישראל. מתי הגיעה הבננה מן המזרח הרחוק למזרח התיכון? ומה הקשר בין בננה לבין כיפת הסלע, או בכלל לירושלים?

banana1

הבננה (;Musa موز) מקורה באזורים הטרופיים של דרום-מזרח אסיה. הבננה בויתה עוד במהלך האלף החמישי לפנה"ס באזור המכונה כיום גינאה החדשה. במהלך האלף הראשון לפני הספירה, הופצו זניו השונים של הצמח בטיפוח אנושי עד מערב אפריקה. הניסיון הארכיאולוגי לשחזר את דרכי הגידול, הסחר והצריכה של הבננות הינו קשה במיוחד כיוון שהבננה היא פרי מתכלה, לבננה המבויתת אין זרעים ודרך הריבוי שלו נעשית באמצעות ייחורים.

את התפשטות הגידול החקלאי של הבננה במזרח התיכון היה מקובל לייחס על סמך המקורות ההיסטוריים הכתובים לכיבוש הערבי (המאה ה-7). עם זאת, מחקר שראה אור לאחרונה ונערך בהשתתפות חוקרים מישראל, גרמניה ומארה"ב (Ashely Scott et al., Exotic Foods, PNAS, Nov. 2020) שנעשה באמצעות שיטות מחקר חדשניות, מצא ראיות של חלבון המצוי בפרי הבננה – ומייחד את זני הבננות שמקורן באסיה – בשן שהיתה בפיו של אדם שחי לפני כ-3000 שנים, בתל עירני שעל יד קרית גת. ולפיכך, הבננה הגיעה למרחב הארץ ישראלי למעלה מאלף שנים קודם לכיבוש הערבי.

banana2

כאמור, עדויות כתובות מן הספרות הערבית מלמדות כי במאה ה-10 היה גידול הבננות נפוץ מאוד באזור יריחו ובבקעת הירדן, ובכלל בין הגידולים הנפוצים במחוז פלסטין (جند فلسطين). את הבננה היה ניתן למצוא בשווקי ירושלים, סביר להניח בזכות קרבת העיר למטעי הבננה שהיו באזור יריחו. הגיאוגרף הערבי אלמקדסי (כלומר, הירושלמי) בן המאה ה-10 כתב על יתרונותיה הרבים של ירושלים וביניהם: "אללה אסף אליה את פרות העמקים והמישור וההרים ומכל סוג שאפשר להעלות על הדעת כמו אתרוגים ושקדים ותמרים ואגוזים ותאנים ובננות" (תרגום: אורי טל, ארץ ישראל במקורות הערביים מימי הביניים, עמ' 47).

כחמש מאות שנים לאחר אלמקדסי, עלה לארץ ישראל ר' עובדיה מברטנורא - פרשן המשנה הנודע מאיטליה – והתיישב בירושלים. ר' עובדיה כתב על הפרי החדש שאליו נחשף בשווקי ירושלים: "עתה, אחרי קציר חטים, כלה הרעב ובא שובע לעולם תודה לאל. וראיתי פה בירושלים כמה מיני פירות שאינם מצואים במחוז ההוא. יש מין אילן שהעלין שלו ארוכים וגדולים יותר מקומת אדם ואינו עושה פרי אלא פעם אחת ומתייבש, ומשרשיו יפרח אחר כמוהו שעושה פרי בשנה האחרת, וכן לעולם" (אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, עמ' 132). אומנם בדבריו של ר' עובדיה הבננה איננה מזוהה בפירוש, אך תיאור האילן – כפי שנראה בהמשך –  מזהה את הבננה עם אחד מאותם מיני הפירות שהיו מצויים בשווקיה של ירושלים.

banana3

הבננה ידועה במקורות העבריים והערביים בימי הביניים בשם מוז, ואילו בקרב צליינים נוצריים היא זכתה לכינוי "תפוח גן עדן". עדות לשמות אלו מצויים בספר הרפואה של רמב"ם (נ.1204) "פרקי משה" בו הוא כתב שהפרי "הנקרא מוז, הוא פומה דפרדיש" (מהמילה Paradise). ואכן, בקרב הנוצרים היו שראו בבננה עצמה את הפרי האסור מגן העדן וקראו לעציו "עץ גן העדן". הנזיר פליקס פברי (מאה 15) בתיאורו את הבננה במצרים הביא עדות מאלפת לתרבות ולאמונה המשותפת בקרב תושבי האזור:  "בהקשר לעץ זה – כל הנוצרים המזרחיים, עובדי האלילים (המוסלמים) והיהודים מאמינים, שבפרי זה לא צייתו אדם וחוה בגן עדן (שלא לאכול מפרי עת הדעת)"

השם תפוח גן עדן כאמור מופיע בכתביהם של צליינים נוצריים, ביניהם בורכהרד מהר ציון, נזיר דומיניקאני יליד גרמניה בן המאה ה-13 שיצא למסעו לארץ ישראל בשנת 1232. בורכהרד חי עשר שנים במנזר הפרנציסקאני בהר ציון ותיאר את הבננה בפרקו שדן בצמחייה הארץ-ישראלית: "ישנו פרי נוסף הנקרא תפוח גן-עדן (poma paradisi), פרי איכותי הגדל כאשכול ענבים ובו הרבה פירות. לעיתים גודלו של אשכול זה כסל גדול, ולעיתים יש שישים ויותר פירות. פירות אלה מוארכים בצורתם, לעתים באורך של שש אצבעות ועוביים כביצת תרנגולת. הם בעלי תרמיל עבה כמו תרמיל פול, אך בצבע כרכום (צהוב) עדין. את התרמיל יש לזרוק, אך כשנוגסים בפרי עצמו, טעמו מתוק ביותר כמו חמאה משובחת כיערת הדבש. לפירות הנזכרים לעיל אין זרעים בתוכם, אך כל תוכם אכיל. לפרי זה לוקח יותר משנה בכדי לגדול. הגזע הוא גם כן קצר חיים, שנתיים לכל היותר ואז מיד קמל, גזע אחר מיד נובט מהשרש ונהייה כקודמו. העלים של עץ זה ארוכים, כארכו של אדם והם כה רחבים ששני עלים יכולים לכסות את כל גופו של אדם". (קרדום: דו-ירחון לידיעת הארץ 14-13, (ינואר 1981), עמ' 68)

תיאוריהם המפורטים של הנוסעים האירופאים יועדו לקהל הארצות הצפוניות והקרות, שכמו ר' עובדיה מברטונרא, עוד לא הכירו היטב את הבננה. אין ספק שמדברי הנוסעים, טעמה המתוק דבש וחמאה קסמה לחכם. ואפילו יותר מכך, זוהר עמר בספרו " גידולי ארץ-ישראל בימי-הביניים" (תש"ס), כתב שהבננה נזכרת בספרות המיסטית המוסלמית הקדומה, בהקשר לירושלים, ושצ'מרה בן רביעה, בן המאה ה-9, אמר ש "לאכול בננה עם דבש בצל כיפת הסלע" הוא בין הנאות החיים המועטות בעולם הזה. וכך, עבור המיסטיקנים הערביים אכילת הבננה בצל כיפת הסלע היתה עד כדי כך מהנה, שהביאה לכדי התעלות רוחנית.

banana4

ומה באשר ליהודים? הגדרת מעמדם ההלכתי של צמחים – ובהתאם לכך קביעת ברכת הנהנין אותה יש לברך עליהם – העסיקה ועודנה מעסיקה פוסקים שונים. כפי שבמחקר הארכיאולוגי קשה היה עד ממש לאחרונה להתחקות אחרי הבננה, בגלל אופיו המיוחד של הצמח, כך גם בספרות ההלכתית שאלת הגדרת הצמח שהוא ספק אילן ספק ירק שבה ועולה במקורות לאורך יותר מאלף השנים האחרונות. שאלת ברכתה של הבננה שבה ונשאלה מחדש עד למאה ה-20, שכן כל אימת ש"עולים חדשים" נפגשו עם הצמח "החדש", נשאלו רבנים בדבר ברכתו.

המקור העברי הראשון המזכיר את הבננה הוא ספר הלכות גדולות, חיבור מתקופת הגאונים, בו נכתב שכל אילן שמתכלה לחלוטין וענפיו חוזרים ויוצאים משורשיו כמו הבננה יש לברך על פריו בורא פרי האדמה. אשתורי הפרחי שהגיע לירושלים בשנת 1313, וכעבור זמן מה השתקע בבית שאן, כתב בספרו "כפתור ופרח" על הצמח וברכתו: "מסתברא לפי זה הענין שהפרי שנמצא ממנו בארץ הערבה מאד וקורין לו אלמוז, שמברך עליו בורא פרי האדמה, שהרי העלין עולין לו מעיקרו, והוא גבוה מאד וכלו משרשו ולמעלה גלדי גלדי כגלדי בצלים, ולעולם שתול על פלגי מים. ולפיכך לא נוכל לתת בו חלוק בין הגדל בגינה לבין הגדל בשדה... וזה י"ל אלמוז לעולם בגינה שסתמו על רוב מים וקנה שלו אינו מתיבש אלא מתעפש" (אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, פרק נו). מדבריו של אשתורי ניתן גם ללמוד כי הצמח גדל בגינה וזקוק למקור מים זמין, כלומר הוא גידול חקלאי מתורבת מובהק. 

מעניין לציין שבמקורות היהודיים העוסקים בברכות הנהנין פעמים רבות כתובה בסמיכות לבננה, ברכתו של צמח וחומר גלם אחר שזכה למינוף, הפקה וסחר ענפים בתקופה המוסלמית הקדומה ובימי הביניים – הסוכר (למי שלא יכול להתאפק, ברכתו של הסוכר – שהכל נהיה בדברו). כפי שכתב אברהם אופיר שמש בספרו, ברכתה של הבננה המקובלת היא אמנם אדמה, אך היא תלויה גם בזנים השונים ובטעמיהם. שני זני הבננות העיקריים כיום הם הבננה המתוקה, הנאכלת כפרי טרי, והזן השני מכונה פלנטיין, בננה עתירת עמילן שלא מומלץ לאכול אותה טרייה אלא נהוג בעיקר לטגן אותה (כמעין צ'יפס) אבל אפשר גם לבשל או לאפות, והיא נפוצה בסביבות דרום אמריקה ואחד מחומרי הגלם הבולטים במטבח הקריבי. על הפלנטיין, שמצריך טיגון, יש לברך "האדמה" רק לאחר שהשתפר טעמו.

בין אם הבננה הגיעה לארץ ישראל לפני 1500 שנים עם הכיבוש הערבי כפי שהיה נהוג לחשוב עד לא ממזמן, ובין אם הגיעה כבר לפני 3000 שנה, אין ספק שהפרי המתוק, שטעמו כדבש (בטח כשקליפת הבננה כבר השחירה ואמהות מנסות לעודד את ילדיהן לאכול אותה: "זה לא שחור – זה דבש!"), היה אחד מפירותיה המשובחים של ירושלים ושל ארץ ישראל, בפיהם ובעולמם הקולינרי-הדתי של מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד. 

שיתוף פוסט

השארת תגובה

פוסטים נוספים שיעניינו אותך