sigd

אוכלים וכמהים לירושלים - חג הסיגד

עדי נמיה-כהן, עדנה עסיס |03/11/2021|161
שיתוף פוסט

"חג הסיגד, שאותו מציינים ביתא ישראל חמישים ימים אחרי יום הכיפורים, היה יום צום, ובסיומו נערכה בכפר סעודה חגיגית. כולם היו לובשים בגדים לבנים נקיים, הזקנים שחטו פרות וכבשים, הנשים הכינו אנג'רה וכל בני הכפר [הכפר היהודי טֵלָמָדו] היו יושבים מתחת לעץ הגדול לאכול יחד." (דני אדינו אבבה, המסע לא תם (2019), 34)

מקורו של חג הסיגד, לפי מסורת יהודי אתיופיה, מקורו של חג הסיגד הוא במעמד חידוש הברית בין האל לעם ישראל בימי עזרא ונחמיה. שנה אחר שנה, דור אחר דור, נאספו יחד היהודים שגרו ברחבי אתיופיה לציון חג הסיגד ולחידוש הברית, תוך ציפייה למימוש הכיסופים לחזור לציון, היא ירושלים. חג הסיגד נחגג ביום כ"ט בחשוון, שבעה שבועות אחרי יום כיפור. אמנם חג הסיגד הוא יום צום ותפילות, אך בסיומו נערכת סעודה גדולה וחגיגית.

sigd
קייסים אתיופים חוגגים בטיילת בארמון הנציב בירושלים. צילום: Mark Neyman (לע"מ)

הטקס בראש ההר

בבוקר חג הסיגד, כל מי שבחר להשתתף בחג יצא את כפרו והלך אל אחד מהמקומות בהם נערך הטקס. היו אלה הרים גבוהים שבהם ערכו את הטקס. אחד ההרים בהם נערך הטקס היה בסמוך לכפר היהודי הגדול, אַמְבּובֶּר, שבאזור גונדר ובו היו מתפללים מדי שנה. העלייה להר נושאת שתי משמעויות: הראשונה, היא מזכירה את עליית משה אל הר סיני וכריתת הברית הראשונה בין האל לעם ישראל; השנייה, ההר, כמקום גבוה, נתפס כמקום טהור יותר מסביבתו.

באמצע הבוקר, כאשר התכנסו כבר רבים מן המתפללים במרגלות ההר, הוצאו ספרי האורית (ספרי התורה הכתובים בשפת הגֶעז) מבית התפילה ונישאו בראש התהלוכה על ידי הקסים, והמשתתפים צעדו אחריהם. בתהלוכה נשאו הקסים גם שמשיות צבעוניות שסימלו את מעמדם. כשהגיעו למקום הסיגד, הקסים התמקמו במתחם הטקס ובו התפללו וקראו מן האורית והקהל עמד מסביב למתחם. התפילות היו בעיקרם דברי שבח לאל, בקשת רחמים וסליחה (בדומה ליום הכיפורים), אזכור ירושלים והכמיהה לשוב לציון ולבית המקדש. בין הקריאות מן התורה נכללו מעמד הר סיני ועשרת הדברות (שמות, יט-כ) וטקס האֲמָנָה שנערך על ידי עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון (נחמיה, ט), המהווה את הבסיס המקראי לחג.

וכך בעדות שמסר וובה אקלה לחוקרת שושנה בן-דור בשנת 1980 הוא מתאר את החג:
"אבותינו בארץ הגלות (הכוונה לאתיופיה), שבאה עליהם לרעה, סבלו ולמדו לקחים מסבלם הקשה. בחג הסיגד ביקשו מה' בצום, בתפילה ובסגידה כדי להזהיר את העם של יתרחקו מן ה'היימנות' (אמונות ומצוות), ולהקשיב אל האזהרות של חוק התורה. בגלל הרס ירושלים הם עשו סיגד. לכן חיקו את ההתכנסות ההיא כדי שמה שנעשה על ידי עזרא ונחמיה יימשך, ושהמטרה לא יעזבו, ושלא יהיה רק ליום אחד, אלא בכל שנה שיהיה, קבעו חוק ותאריך." (קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: אתיופיה, יד יצחק בן-צבי, עמ' 137)

אחר הצהריים עם תום התפילות והקריאות, הקייס הבכיר ביותר שהיה מצוי באתר נשא דרשה בפני קהל המשתתפים על חשיבות קיום המצוות. הקייס ברך את הקהל על שקיבלו עליהם את הברית ובירך אותם שיזכו להגיע לירושלים. לאחר הדרשה, החלו החוגגים לרדת בתהלוכה מההר, כאשר המתח והתחינה פינו את מקומם לשמחה ולחגיגות. בתהלוכה במורדות ההר שרו המשתתפים שירי שמחה ושירים על הגאולה. הכנסת ספרי האורית בחזרה אל בית התפילה נעשתה בשירה ובריקודים.

sigd
בית כנסת בגונדאר - המחוז בו יהודים רבים התגוררו טרם עלייתם לארץ. קרדיט: צבי גינוסר

שבירת הצום והסעודה החגיגית

"חג הסיגד היה חג אהוב על כולם... בחג באמבובר, היו באים מכל אתיופיה לחגוג את החג הזה. היו באים בבוקר ועולים עם ספר התורה, אנשים וילדים... היו שוחטים כמה כבשים ועזים והיו נותנים לכל האנשים שהיו בבית הכנסת. בערב צריכים לארח אותם בבתים. אז באים אליך מיליון אנשים בבית... את לא יכולה לישון. את עסוקה בלתת אוכל, שתייה, המון אנשים. זה היה מאוד קשה." (דבריה של טלנש. מתוך: מאיה קוילר, 'אוכל, כבוד ואהבה' — התמורות שחלו בתרבות האוכל של יוצאי אתיופיה בעקבות עלייתם לישראל, ישראלים 6 (2014): 108)

נוסף על היות חג הסיגד חג דתי, החג היה חגיגה של התכנסות והתאספות. יהודי האזור נקבצו אל הר אחד. קרובי משפחה וחברים שחיו לעתים בכפורים המרוחקים אחד מן השני הגיעו אל ההר כדי להיפגש ולהיות ביחד. ההכנות לסעודה החגיגית בה נשבר הצום נערכו מבעוד מועד, עוד בטרם החלו התפילות. הפרים נשחטו והגברים הכינו את ה"ווֶט" (כינוי לתבשילים שונים שבהם נהוג לטבול את האינג'רה). הנשים היו אחראית על הכנת הלחם – האינג'רה (מעין לחם שטוח, העשוי קמח טֵף שהוחמץ ופניו מחוררים) והדָבּו שהוא הלחם התפוח והחגיגי. באוכל כמובן לא נגעו עד לתום הטקס. עם החזרת ספרי האורית ושוך הריקודים הביאו המשתתפים את מאכליהם שהוכנו מבעוד מועד. הסעודה נפתחת בהגשת לחם הדבו לקייסים שבירכו עליו, פרסו אותו וחילקו לכל הנוכחים. אחר כך חולקו מנות של נזיד הבשר, הווט, והאינג'רה, ובמשך הסעודה השתתפו הסועדים בשירה, בריקודים ובנגינה.

food
דבו - מוכן לבציעה נוחה כדי לחלק לנוכחים בסעודה החגיגית

סוגדים בירושלים

... אָז בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שֶׁל אֶתְיוֹפְּיָה,

הַיּוֹם בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם הַקְּדוֹשָׁה,

אָז לָבְשׁוּ בְּצִבְעֵי הֶחָלָב,

הַיּוֹם בְּמִגְוַן צְבָעִים

בְּבִירַת מַלְכֵּנוּ דָּוִד, נַנְצִיחַ לָעַד אֶת חַגֵּנוּ,

הַ"סֶּגֶד".

 (גדי יברקן, מתחיל מהתחלה, עמ' 31)

בשנים הראשונות שלאחר "מבצע משה", נחוג חג הסיגד בירושלים בהר ציון מתוך כוונה שבסיום הטקס יצעדו המשתתפים בתהלוכה לכיוון הכותל, אבל עם השנים התקבע המנהג שההתכנסות המרכזית נערכת בטיילת ארמון הנציב המשקיפה אל הר הבית. לצביונו הדתי של החג התווספו גם היבטים פוליטיים וההתכנסות המשותפת נרתמה לעידוד וקריאה להמשך עלייה של בנות ובני העדה מאתיופיה, כשליבו של הטקס כולל ברכות ונאומים.

לנוכח האתגרים איתם קהילת ביתא ישראל מתמודדת לאורך השנים, החג מאפשר חיבור מחדש של בני נוער מקרב קהילת יוצאי אתיופיה לשורשים, לזהות, למאכלים ולמסורת כמו גם היכרות של הציבור הרחב עם הקהילה ואורחותיה.

sigd
בני הקהילה חוגגים בטיילת בארמון הנציב בירושלים. צילום: Mark Neyman (לע"מ)

בשנת תשס"ח 2008 נחקק בישראל חוק חדש, ולפיו "הכנסת מכריזה בזה על יום כ"ט בחשוון כעל חג הסיגד, שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם "חג הסיגד". חג הסיגד הפך לחג לאומי המוכר כיום בחירה (לחופשה מהעבודה). מתכונת החג בישראל שונה מזו שהיתה נהוגה באתיופיה, כיוון שמרבית המנהגים מצוינים באופן סמלי בלבד. בטיילת בארמון הנציב מתקיימות התהלוכה המשותפת והתפילות, וזקני הקהילה ממשיכים לשמר את המנהג לצום במהלך היום עד שעות אחר הצהריים.

גם הסעודה המשותפת שחתמה את הטקס הפכה לסמלית יותר. פרים לא נשחטים בהתכנסות בירושלים, אך עם תום התפילות והברכות מתאספים כל החוגגים שצמו באוהל שהוקם בטיילת לכבוד החג ויושבים לאכול יחד את האוכל שהביאו איתם מהבית. כמו באתיופיה, הסעודה החגיגית נפתחת באכילת הדבו עליו מברכים הקייסים ומחולק לכל אחת ואחד מהמשתתפים. עד שישראל חתמה על הסכם יבוא טֵף מאתיופיה, העולים יצרו ורסיות מקומיות על בסיס מצרכי מזון  ודגנים שהיו בנמצא – וכך הכינו העולים אינג'רה ודבו על בסיס חיטה (גם באתיופיה בתקופות בהן היה מחסור היה נהוג להחליף את הטף בחיטה, שעורה ואפילו תירס). המתכון לדבו המובא כאן על בסיס חיטה, ותוכלו להכינו יחסית בקלות.

חג סיגד שמח!

* * *

מתכון ל-דַבּו / סיגל זלקה

1 קילו קמח חיטה

2 כפות שמרים יבשים

4-3 כפות סוכר

מים – להוסיף עד שהבצק רך מאוד וגמיש.

מלח – להוסיף לקראת הסוף כמה שאוהבים

להתפיח פעמיים – אחרי ההתפחה לא לעבד את הבצק ולא להוציא ממנו את האוויר, כדי שייצא כמו ענן. אפשר להתפיח בסיר גדול.

משמנים את הסיר ומכניסים את בצק הדבו. מניחים את הסיר על הכיריים. אופים-מבשלים את הבצק בסיר מכוסה על גבי אש נמוכה. כשהבצק משנה את צבעו, מריח ונראה מבושל הופכים אותו (כך שהחלק שהיה בתחתית כלפי מעלה) וממשיכים באפייה ללא מכסה עד שיזהיב גם מהצד השני.

 

פוסטים נוספים שיעניינו אותך