coffee

אז תשתה קפה תורכי - הקפה ובתי הקפה בירושלים העות'מאנית

עדי נמיה-כהן, עדנה עסיס |12/08/2021|107
שיתוף פוסט

אז תשתה קפה תורכי ותתעורר, אתה המשורר. אז תשתה קפה תורכי, זה עולמי אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי?
(מילים: יענקל'ה רוטבליט; לחן: מיקי גבריאלוב; ביצוע: אריק אינשטיין)

כשחושבים על קפה שחור חזק ומתוק קשה שלא לפזם לעצמנו את הפזמון המושר של השיר האהוב. לדעת אמנון כהן אחת הסיבות להשתרשות השם 'קפה תורכי' מקורה בדרך קליטתו באירופה, אך כשמתמקדים בירושלים כהן מציע לראות בתופעה של התקבלות הקפה, בתי הקפה והקמת גילדת מוכרי הקפה תופעה חדשה ועות'מאנית, שכן בתקופה הממלוכית הקפה עוד לא היה מוכר בירושלים. בעקבות מחקריו של אמנון כהן, נסייר במחוזות הקפה בירושלים העות'מאנית.

ottman_coffee1
צמיחת בתי הקפה

בתי הקפה בירושלים קמו בסביבות אמצע המאה ה-16 בירושלים, באותה התקופה בה קמו בתי קפה בערים אחרות ברחבי האימפריה, כמו חלב, קהיר ואיסטנבול. בשנת 1566 נשלחה פקודה מאיסנטבול בירת האימפריה לירושלים ובה איסור על נוהג חדש שצמח בעיר מזה זמן מה: אנשים אחדים קבעו לעצמם מנהג לבלות לאורך היממה בשתיית קפה בבתי קפה. תושבים מירושלים פנו בתלונה אל השלטונות בבקשה לשים קץ לנוהג זה. כעבור מספר חודשים נשלחו עוד פקודות דומות הדורשות לבטל את בתי הקפה. האנשים שהתכנסו בבתי הקפה תוארו בשלל תיאורים לא מחמיאים – פושעים, בני בליעל, סוטים מדרך הישר, עושים מעשי פריצות והוללות. חטאם של יושבי בתי הקפה היה לא רק בין אדם לחברו, אלא גם בין אדם למקום. אך רבים מהמבקרים כלל לא היו מ"השוליים החברתיים", ולהיפך, בתי הקפה היוו מוקד משיכה לסוחרים נכבדים ומאמינים אדוקים.

התלונות נשלחו על ידי תושבי העיר שכן בתי הקפה שכנו בליבן של שכונות המגורים, ותנועת המבקרים, חלקם זרים, ביום ובלילה היתה בלתי פוסקת ופגעה בתחושת האינטימיות השכונתית ואף נחשבה כפוגעת בנשות השכונות שביקשו לבוא ולצאת מבתיהם ללא הפרעה. נוסף להמולה ברחוב, בתי הקפה הפכו למטרד סביבתי: עשן הגחלים וריחות הבשר שנצלה היתמרו באוויר ושירת הזמרים (גברים) וצלילי המוסיקה שבקעו מבתי הקפה ללא הפסק. בתי הקפה היו מרחב גברי מובהק, ונשים לא באו בשעריו. מתוך התלונות עולה תמונה כמעט אחידה של ההתנהלות בבית הקפה – האורחים מעבירים את הקפה מיד ליד בכלי שתייה קטנים כשהם מסבים סביב חלל החדר.

ottman_coffee4

התלונות היו בעיקרן כנגד בתי הקפה כמוסד תרבותי וחברתי, ולא כנגד שתיית הקפה בצריכה עצמית בבתים ירושלים. כשהשלטונות העות'מאניים פרסמו פקודות הם הורו על סגירה מוחלטת של בתי הקפה, אך לא הוטחה ביקורת כלל כנגד הסוחרים שעסקו בייבוא פולי הקפה לעיר. לפי כהן, מן המקורות המצויים בידינו כיום נראה שמדיניות השלטונות לא מצאה לה שבת בקרב העם. לקראת סוף המאה ה-16, ואולי קודם לכן, כבר הפסיקו השלטונות לנסות לסגור ולהוקיע את בתי הקפה.

עם זאת, גם לאחר התקבלות בתי הקפה לעתים עדיין נשמעה ביקורת על אופייה המשחית של פעילות המוסד. חבר מגילדת מוכרי הקפה ביקש לחכור חלק ממבנה שהיה בבחינת הקדש, והיה זקוק להסכמתם של מנהלי ההקדש כדי להסבו לבית קפה. שניים מתוך השלושה הסכימו, ואחד התנגד. נימוקיו היו שיקולים משפחתיים, המבנה שכן בסמוך לבית שבו גר והוא טען שהסבת ההקדש לבית קפה תפגע בו ובמשפחתו: "אם [נכס] זה יהפוך ל[בית] קפה שיימצא בסמוך ארליו, תהיה בכך פגיעה קשה בנשיו ובילדיו ובמשפחתו [כולה], וזאת בשל השירה [שתעלה ממנו] וביקוריהם התכופים של פוחזים שם". (אמנון כהן, "קפה ובתי קפה בירושלים" בתוך: עיונים בתולדות עמי האסלאם, תשס"ז, עמ' 111).

ottman_coffee3
מרד נקיב אלאשראף

מקומם (וגם הפרעתם) של בתי הקפה בסדר היום הציבורי בולטת בימי מרד נקיב אלאשראף. השנים הראשונות של המאה ה-18 היו שנים של מהומות והתקוממות ברחבי ארץ ישראל בשעה שהאימפריה העות'מאנית עסוקה היתה במלחמות מחוץ, ולא התפנתה במתקוממים מבית, והארץ הפכה להפקר. בשנת 1702, מונה מושל חדש לירושלים, ג'ורג'י מחמד פאשא. עם תחילת כהונתו החל לעשוק את תושבי ירושלים, ולנהוג באכזריות בתושבי הכפרים שלא הצליחו להעלות את מסיהם כסדרם. פגיעת חייליו של המושל בכפר שהיה שייך למופתי של ירושלים היתה כנראה העילה לפרוץ המרד הגדול בירושלים בשנים 1703-1705, שנקרא "מרד נקיב אלאשראף" על שם ראש המורדים.

בתעודה מבית הדין השרעי נאמר שבמהלך ימי המרד רבו התלונות נגד בעלי עסקים שפתחו בתי קפה חדשים. חנויות רבות הפכו לבתי קפה, וכפי שראינו, פתיחה של בית קפה חדש היתה עשויה להסב נזק לשכנים. המתלוננים ביקשו את התערבותו של הקאצ'י והוא אכן ציווה 'שמעתה ואילך קפה ייעשה ויימכר רק בבתי הקפה הישנים'. הפיכת חנויות רבות לבתי קפה היתה תהליך טבעי בימי התקוממות ומרד. הפעילות המסחרית בעיר בזמן המרד התדלדלה ונפגעה מאוד, מבקרים ועולי רגל הדירו רגליהם ממנה ואנשי שלטון יצאו מהעיר. חלק מהחנויות הפכו לעסק בלתי רווחי. לעומת זאת, גברים רבים מתושבי העיר, הסתובבו חסרי מעש ובתי הקפה הפכו למקום מפגש מבוקש להעביר בו את הזמן מבוקש ורווחי לבעליו. (עאדל מנאע, "מרד נקיב אל-אשראף בירושלים (1705-1703)", קתדרה 53, תשמט, עמ' 63-62)

במהלך המאה ה-18 בתי הקפה זכו לפופולריות רבה בקרב כלל האוכלוסייה. עם עליית השימוש בטבק התווספה פעילות חדשה למרחב בית הקפה – עישון נרגילה, מקטרת המים. בתי הקפה קמו והופיעו בשכונות שונות בעיר, בשווקים, בשכונות מגורים ואף בקומות התחתונות של הבתים. הדרישה ההולכת וגדלה לקפה אף הובילה להקמת בתי קלייה במרתפי בתים ונקל לדמיין את העיר אפופה בריחות הקפה והטבק.

ottman_coffee2
גילדת מוכרי הקפה של ירושלים

ירושלים העות'מאנית נחשבה עיר קטנה ביחס לקהיר ולאיסטנבול בירת האימפריה, ובה פעלו כשבעים גילדות, אגודות של בעלי מלאכה, שסיפקו שירותים לכל תושבי העיר. בתחום הספקת המזון והשתייה, הפיקוח על בעלי מקצועות המזון היה חלק ממערך החיים העירוני והשלטת הסדר הטוב לאורך כל התקופה המוסלמית. לפי כהן, עוד מן התקופה הממלוכית פעלו בירושלים הגילדות של הקצבים (קצאב, לחאם), השוחטים (ד'באח, סלאח'), אופי הלחם (ח'באז), הטוחנים (טחאן), מפיקי השמן (מעצראני), ויצרני ממתקים (חלואני). עם הגעת הקפה לעיר, ולאחר המשבר הראשוני של צמיחת בתי הקפה וההתנגדות לה מאמצע המאה ה-16, ובשנות ה-90 של המאה קמה גילדה חדשה: גילדת מכיני ומוכרי הקפה (קהואג'י).

גילדת הקפה פעלה בדיוק כמו כל שאר הגילדות. הקאצ'י מינה רשמית את ראש הגילדה, הזקן, תפקיד שהוטל עליו בהמלצת חברי הגילדה שראו בו את הסמכות המקצועית. תפקידו העיקרי של 'זקן' הגילדה היה הסדרת הפעילות המקצועית: הוא דאג לרכישת חומרי הגלם, לחלוקתם בין החברים, פיקוח על תקינות המוצרים ומחיריהם, התערבות ופתרון סכסוכים, וקבלת חברים חדשים. החברות בגילדה היתה פתוחה בפני בני הדתות השונות ואף לא היתה מוגבלת בקריטריונים מגדריים. רוב חברי הגילדות למדו את סודות המקצוע בחוג משפחתם, כך שהמקצוע והחברות עברו במשפחה מדור לדור.

ottman_coffee5

בירושלים אמנם לא נמצאו סוחרי קפה שזכו לגדולות והתעשרו, אך סוחרי הקפה ראו בו בעל ערך כלכלי ועדויות לכך מצויות בתעודות מבתי הדין השרעיים: עסקאות קנייה, מכירה, הלוואות ואף ירושות של פולי קפה היו דבר שבשגרה, בדומה למוצרי מזון נוספים, כמו שמן זית, חלב, דבש, גבינה, ענבים וחיטה.

גילדת הקפה נחשבה כלא אמידה ולא גדולה, ובמהלך המאה ה-18 היא מנתה לא יותר מעשרה חברים. כל אחד מחברי הגילדה ניהל בית קפה משלו. אך בשונה מבתי הקפה הראשונים, בחלוף הזמן גודלם של בתי הקפה הלך וגדל, בחללים הגדולים נפתחו חלונות ונכנס אליהם אור יום. כך למשל, חוזה מכירה של בית קפה בשכונת באב אל-עמוד בשנת 1839, מתואר מבנה בית הקפה כבניין מרשים בן שתי קומות, שהקומה העליונה מוצפת אור הבוקע מתוך שישה חלונות.

ottman_coffee6
עם טעם של עוד...

מאמצע המאה ה-16 הלכו והשתכללו בתי הקפה בעיר, וממוסד מוקע הפכו לחלק מתרבות הפנאי והצריכה העירונית. נחתום בתיאור מאלף של יעקב יהושע, על בתי הקפה מימי ילדותו בעיר העתיקה:

"צנועים ודלים היו בתי הקפה ובתי המרזח היהודיים, שלא כדוגמאת בתי הקפה הערביים רחבי הידיים ההומים יומם ולילה ומהם עולה רעש והמולה, קטטות ומריבות ללא הפוגה. צעקות המלצרים "ואחד סאדה, תנין חילו" (אחד מריר, שניים מתוק) נשמע בכל עבר ועד לרחובות הסמוכים הגיעו. לאורם של בתי הקפה והמרזח היהודים התחממו בני עמך הדלים השקועים בצרות, מחוסרי העבודה, מקופחי הפרנסה. כאן ישבו לפוש גם אלה שבארנקיהם מצויים היו כמה מטיליקים, שכר עבודה קשה ומפרכת, ועסקו בשיחת רעים ובמשחקי ה"טאולה", "שש-בש" ועוד. פעמים הזמינו מה"ח'מארה" הסמוכה כוסית עראק להטביע בה את דאגותיהם. ליצני הדור קראו להם בשם "יראי אלוהים" שכן בהריקם את הכוסית אל פיהם רואים היו את האלקים, ומשום כך אין למנותם חלילה, בין העבריינים".
(יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, ב, עמ' 158)

פוסטים נוספים שיעניינו אותך