plate

"את סעודת המפסקת בערב תשעה באב לא אכלנו ליד השולחן" - ט' באב בירושלים

מוזיאון מגדל דוד |14/07/2021|226
שיתוף פוסט

אוכל פעמים רבות מעצב ונושא זיכרון. מאכלים סמליים, סעודות והימנעות מהאכילה הם חלק מהריטואל הדתי. בימים אלו, הימים הראשונים של חודש אב הנקראים 'תשעת הימים', ההלכה והמסורת היהודית ביקשו לעצב את רגשות האבל על חורבן המקדש באמצעות מגבלות על אכילה - ההימנעות מאכילת בשר ושתיית יין וביום החורבן - בצום.
לצד ההימנעות מהאכילה התגבשו לאורך השנים בקהילות ישראל מנהגים ומסורות סביב הסעודה המפסקת שאוכלים טרם הצום. כדי לבטא את האבלות על החורבן נוהגים לשבת על הרצפה ויש בתים שבהם נהוג לשבת בנפרד ולא סביב שולחן אחד. רבים נוהגים לאכול בארוחה זו ארוחה פשוטה ובה שני תבשילים המזוהים כמאכלי אבלים: דוגמת עדשים וביצים קשות. אילו מאכלים שצורתם עגולה המסמלים את מעגל החיים, החורבן והיצירה. 

כבר בתלמוד (מסכת תענית ל, ע"א) מסופר שרבי יהודה ברבי אילעאי היה עורך את הסעודה המפסקת במקום בזוי ליד התנור ואוכל בה רק פת חריבה במלח. בימי הביניים התפתח בקהילות אשכנז המנהג לאכול ביחידות. וכיצד נראת הסעודה המפסקת בבתי הקהילה הספרדית דוברי הלדינו בירושלים? אילו מאכלים אכלו  בסעודה המפסקת? ומדוע דווקא אותם? בספרו "ילדות בירושלים הישנה -פרקי הווי מימים עברו" תיאר יעקב יהושע את מאכלי הסעודה המפסקת של משפחתו הספרדית בירושלים בראשית המאה העשרים. יהושע, יקיר העיר ירושלים (ואביו של הסופר א.ב יהושע), נולד בירושלים וגדל בשכונות ימין משה ואבן ישראל. לצד עבודתו כמזרחן במשרד הדתות, קיבץ סיפורים, זיכרונות ופרקי הווי מפולקלור הקהילה הספרדית דוברת הלדינו בירושלים. הכרך הראשון מוקדש לתיאור האופן בו נחוגו חגי ישראל בקהילה בירושלים. כפי שמתאר משה גולדשטיין:

"המחבר שר שירת חגי ישראל על חמודותיהם ותפארתם, אורם וחינם - נוסח ספרד סימפוניה של צלילים, ריחות של מעדנים, חמימות משפחתית ועדתית שופעת [...] מההווי המלבב בייחודה, באוירתה, דמותה וצביונה של ירושלים העתיקה [...] כל חג מתואר בספר בנעימה לירית, בריתמוס של חיים, חיים שחלפו ואינם עוד".
(מתוך ביקורת לספר מאת משה גולדשטיין, עולם שנחרב. מעריב, 21 ינואר 1966)

בתשעה באב מתאר יהושע את הסעודה המפסקת, את השינוי בצורת האכילה- על רצפה סביב שולחן נמוך מאולתר מגיגית, את דממת הסעודה ואת חוסר התיאבון "הכפוי" באכילה:

"[...] את סעודת המפסקת בערב תשעה באב לא אכלנו ליד השולחן.
אמי היתה נוהגת ליטול גיגית של כבסים והופכת אותה על פניה, פורסת עליה סדין ועורכת כמה כרים סביבה.
היו שהשתמשו ב"סיני" – קערת נחושת עגולה וגדולה שנועדה לניפוי חיטה בשביל המצות לפסח. 
שלא כמנהגנו תמיד יושבים היינו בשקט ובדממה. שתינו מרק עדשים שטעמו היה תפל בפינו ואכלנו "במיא",
מאכל בדוק המשקיט את הצמאון. נמצאו משפחות שכל מאכלן היה ביצים במיץ עגבניות בלבד.
הסעודה נאכלה בשקט ובדממה ובלי תאבון יתר וברכת המזון נאמרה בקול ענות חלושה [...]" (עמ' 110-111)

מסורות וזיכרונות ממשיכים לעבור מדור לדור, דרך סיפורים, טקסים ומאכלים. ורגע לפני הצום - העצירה משטף היומיום והבחירה להתענות מזמנת התבוננות על פעולת האכילה ועל האוכל עצמו, והמשמעויות התרבותיות והדתיות שהוא נושא בתוכו.

* * *

לרשומות נוספות במסגרת מיזם אוכלים בירושלים לחצו כאן

שיתוף פוסט

פוסטים נוספים שיעניינו אותך