הרובע היהודי

בלי עין הרע

נכתב ע"י: קהילה כותבת
|
31/10/2016
134

קוראות וקוראים יקרים,

אחרי החגים יתחדש הכול… ושנה חדשה של סדרות מסה מתחילה בחודש נובמבר. גם השנה נמשיך להכיר צדדים שונים ומגוונים של העיר ירושלים. בחודשים נובמבר ודצמבר נסייר בעיר ונתחקה אחר מסורות, מנהגים ופולקלור של הדתות השונות בירושלים: יהודים, מוסלמים ונוצרים. בחורף, בחודשים ינואר ופברואר נצא למסע טעים בעקבות היין, הבירה, הקפה והמשקאות המסורתיים שתושבי העיר שותים מזה דורות רבים. באביב, בחודשים מרץ ואפריל נצא בעקבות הבנאים הגדולים שפעלו בעיר ומפעליהם מפארים את ירושלים עד ימינו. בחודשים מאי ויוני נקדיש את הפעילות לציון יובל לאיחוד העיר ונסייר בעקבות הסיפורים והאנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהעיר לפני חמישים שנה.


בלי העין הרע

שוק העיר העתיקה בירושלים

צילום: ריקי רחמן

הסדרה הראשונה, בלי עין הרע, עוסקת בתרבויות עממיות בירושלים. להכיר עם פירושו להכיר גם את הפולקלור שלו, את המנהגים העממיים ואת האמונות העממיות. רפואה עממית, תרופות סבתא, קמיעות, שדים ורוחות, ושאר אמונות טפלות לא פסחו מעולם על
אף חברה ועל אף תרבות מהמזרח ועד המערב. גם כאן בירושלים, מנהגים עממיים, פולקלור ותרבות עממית היו חלק בלתי נפרד מהסיפור של העיר. לא רק זאת אלא שבתקופות שלא היו בעיר בית חולים, רופא או אחות והתמותה הייתה גבוהה, התפתחו מסורות ומנהגים שנועדו לשמור ולהגן על הילדים, על המשפחה ועל הקהילה. פולקלור אינו רק מסורות של אמונות ומנהגים עממיים שנועדו לשמור על תינוק בן יומו או על אישה הרה – לאורך השנים הקהילות השונות פיתחו לעצמן לבוש מסורתי שעזר להם לגבש זהות ייחודית ועדות ועמים המחוברים לקרקע ולעבודת האדמה הצמיחו עולם שלם של משלים בעלי מוסר השכל שתפקידו לבסס נורמות חברתיות בקהילה. סביב כל קהילה, חברה ומשפחה התפתחו סיפורים שהפכו לאגדות שמטפחות את המורשת. הדתות והקהילות השונות החיות בירושלים מאות ואלפי שנים הן מקור מצוין להיכרות עם תרבויות עממיות ומנהגים מגוונים. בסדרה הקרובה נצא לארבעה סיורים בעקבות המנהגים והאמונות השונות בעיר ונגלה עוד פן מפניה הרבות של ירושלים.


חמסה חמסה

חמסה חמסה - סיור בעקבות מנהגים ואמנות תפלות

צילום: ריקי רחמן

חוט אדום? חמסה? עם עין כחולה או בלי? העיקר שיהיה נגד עין הרע…

פעם סיפר רב מפורסם בן לשושלת רבנים מיוצאי אחת הקהילות החשובות בעולם היהודי, שבמשפחתם הקמיעות לא היו מקובלים ואף אסרו עליהם. אלא שלמרות האיסור הרבני, בני קהילתם לא עמדו בפיתוי העצום ומכיוון שלא יכלו לרכוש קמיעות בקרב הקהילה שלהם, פנו לשכניהם המוסלמים לקניית קמיעות. כשראו הרבנים מה קורה בקהילה שלהם החליטו "להכשיר" את העניין והכינו בעצמם את הקמיעות –אם כבר קמיעות, לפחות שיהיו בתוספת פסוקים מהתורה.

הצורך באובייקט פיזי, קבר או מקום קדוש לחיזוק האמונה המופשטת הם לא המצאה חדשה – אפשר לחזור אחורה מאות שנים אל אירועים בהם קהילות שונות דרשו משהו ממשי להיאחז בו. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 כאשר נחפר האזור המכונה "כתף הינום" למרגלות הכנסייה הסקוטית, בחצר של מרכז מורשת בגין של היום, נמצאו בו מערות קבורה המתוארכות לימי הבית הראשון. מלבד מערכת הקבורה המרשימה
הכוללת דרגשי מתים וחללי מאספות עשירים בעצמות, באבנים טובות, בכסף ובזהב, נמצאו גם שתי לוחיות כסף זעירות מגולגלות המתוארכות למאה ה-7 לפנה"ס. לוחיות אלה הן אחד הממצאים המאלפים והמרגשים ביותר מאותה העת…. עליהן נחשפה בכתב העברי הקדום ברכת הכוהנים. האם זה קמע שנועד להגן על אחד הנפטרים? אולי אפילו עוד בחייו? ומפני מה? כל דור והסיבה שלו, אבל נדמה שלאורך הדורות רבים ראו בקמיע כוח מאגי – גם אם כל חברה וקהילה השתמשו באמצעים שונים.

בירושלים נמצאו קמיעות לאורך כל ההיסטוריה ובקרב כל עדות ישראל. היו קמיעות לנשים הרות, קמיעות להגנה על תינוק שנולד, קמיעות להגנה על הפרנסה, על חולים, על שדר"ים (שליחי דרבנן – יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה במטרה לגייס תרומות לקיומו של היישוב היהודי בארץ) ועוד סוגים רבים ומגוונים. גם צורתם של הקמיעות הייתה מגוונת.

בסיור "חמסה חמסה" נשמע על  הסיפורים והאמונות שעברו בעל פה מדור לדור ונראה כיצד האגדות שליוו את הקהילה היהודית בימי שפל ורדיפה איחדו אותה ונתנו לה תוקף ועידוד. נשמע על התגוננות מפני שדים ורוח רעה, נזכיר מנהגים של יום יום שנועדו לשמור על תינוקות, על יולדות ועל החיים. הצטרפו אלינו לסיור מרתק, טפו טפו טפו!



סיפור אלף לילה ולילה

 

סיפורי אלף לילה ולילה, סיור מסה בעקבות החברה הערבית

צילום: ריקי רחמן

"אַלְגַ'הְלֻ פי אַלְוּטַן עֻ'רְבַּה וַּלְעִלְםֻ פי אַלְעֻ'רְבַּה וַּטַן" – אמר אבן רושד בן המאה ה- 12 ובתרגום לעברית: בורות במולדת מייצרת זרות, והזר הלומד את הארץ מייצר הרגשת מולדת.

מוזיאון דאר אל טיפל שוכן בבית ערבי מרשים ביופיו, ליד מלון אמריקן קולוני במזרח העיר ומוצגת בו תערוכה מרתקת העוסקת בחיי היום יום ובתרבות החומרית בחברה הערבית. המוזיאון נוסד כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי הינד אל-חוסייני ששמה לה למטרה לשמר את המסורות העשירות של החברה הערבית והמורשת שלה.

לאורך ההיסטוריה, הלבוש המסורתי היה חלק בלתי נפרד מחיי התרבות של החברה הערבית. פרטי הלבוש מעידים על המעמד החברתי ועל הקוד התרבותי. לעיתים נדמה שהלבוש המיוחד בחברה הערבית נעלם מחיי היום יום ומוצא את מקומו באירועים מיוחדים או בחדרי המוזיאון וכמו בקהילות רבות בעולם, תופעה זו קשורה לתהליכי מודרניזציה וגלובליזציה. במחצית השנייה של המאה ה-19 ירושלים התפתחה ונפתחה יותר ויותר אל העולם המודרני. בנוסף, עולי רגל רבים משלוש הדתות המונותאיסטיות הגיעו אליה ממקומות שונים בעולם וקהילות וקבוצות מלאומים רבים חיו בה זו לצד זו. שינויים אלה הביאו להיעלמות הדרגתית של מסורות עממיות. היום חלקים נכבדים מהתרבות החומרית של החברה הערבית ניתן למצוא רק במוזיאון – כלי הקש המסורתיים, כלי הקרמיקה, הכלים החקלאיים, מלאכות האריגה, התכשיטים, הלבוש, הריהוט, כלי הבית, כלי הבישול ועוד.

חלק חשוב מאוד מהתרבות העממית הערבית שדווקא השתמר הוא עולם הפתגמים העשיר והצבעוני שהוא חלק בלתי נפרד מהחברה הערבית החקלאית. לאורך ההיסטוריה הפתגם מצא את מקומו בחברה ככלי חינוכי וכלי להעברת מסרים, לעיתים באופן ישיר ולעיתים ברמיזה ובהומור. פתגמים אלה מלמדים לא פעם על חכמת חיים והם חלק מהמרכיבים החשובים שיוצרים חברה ותרבות.

אתם מוזמנים למצוא את כל המידע המפורט על הסדרות השונות באתר שלנו ובעיקר – להצטרף אלינו ולהכיר את ירושלים מחדש  >>

אולי יעניין אתכם גם:

כתיבת תגובה

יש לכם מה להגיד ?

*