Menorahs in Jerusalem

לכבוד החנוכה: סיור בעקבות מנורות בירושלים - 
מסע בעקבות גלגולה של המנורה, בין אתרים, אישים וסיפורים מאירי עיניים

ענת הופמן |13/12/2020|235
שיתוף פוסט

חנוכה הוא החג שמסמל את ניצחון האור וניצחון הרוח. המקום המתאים ביותר לביקור בחג החנוכה היא ירושלים.
"עיר נמל על שפת הנצח", כך הגדיר את ירושלים המשורר יהודה עמיחי. עיר הנצח משקפת את התקופות המשתנות, את השליטים העולים ויורדים, את הבנייה המתמדת לצד החורבן והבנייה מחדש, ולמול כל זאת – את החיים היום יומיים.
במאה השנייה לפני הספירה התחולל בארץ מרד המכבים, שבמהלכו טיהרו המכבים את בית המקדש. במהלך טיהור המקדש נמצא פך שמן קטן ובו שמן טהור, שאמור היה להספיק להדלקת המנורה ליום אחד בלבד. אך "נס גדול היה פה" והפך הקטן הספיק לשמונה ימים. הנס וניצחון המכבים הובילו לקביעת חג החנוכה בן שמונת הימים.
המנורה הייתה אחד מכלי הקודש במשכן ובמקדש, והאש הודלקה מדי יום בשבעת קניה. לעומתה, החנוכייה, שבעבר נקראה "מנורת חנוכה", הינה בעלת שמונה קנים (ועוד אחד שמהווה שמש) כנגד מספר ימי הנס.
עם תקומת מדינת ישראל הוחלט כי בסמל המדינה תשובץ מנורה, סמל יהודי ייחודי.
בסיור זה אנו מזמינים אתכם לצאת אל כמה מנורות מיוחדות בירושלים - מנורות המספרות כיצד הפכה המנורה מכלי במקדש לסמל המדינה. חלק מהמנורות ידועות יותר וחלקן פחות, אך כולן מספרות כי באותה "עיר נמל על שפת הנצח" מתחולל הסיפור מן הימים ההם ועד לזמן הזה.

צילום: חנן בר אסולין
צילום: חנן בר אסולין
תחנה ראשונה - מנורת הזהב

מיקום: רחבת בית כנסת החורבה, לב הרובע היהודי
מקום חניה קרוב: חניון שער ציון

אנו נמצאים בלב הרובע היהודי ומולנו העתק של מנורת המקדש, שהוכן לפני כ-20 שנים על ידי מכון המקדש. אמנם חלפו כמעט 2,000 שנים מאז חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה ואובדן המנורה, אך מקורות רבים אפשרו ליצור מנורה זו - שהיא העתק מדויק בגודלו ובעיצובו של המנורה המקורית, והיא כשרה ומוכנה לשימוש.
מקורות המידע על המנורה רבים, חלקם כתובים (תנ"כיים, היסטוריים ועוד) וחלקם ויזואליים. כך למשל, המנורה המצויה על גבי מטבע של 10 אגורות בן ימינו. מנורה זו היא העתק של מנורה שהוטבעה על גבי מטבע קדום, מטבע מימי המלך מתתיהו אנטיגונוס השני (שמלך סביב שנת 40 לפני הספירה). כלומר – זוהי מנורה שהוטבעה על מטבע בימי בית המקדש ובזמן קיומה של המנורה המקורית.
לא רחוק מאיתנו, בחפירות שנעשו ברובע היהודי, במקום הנקרא כיום "הרובע ההרודיאני", נמצאה עוד מנורה, חרוטה על קיר, גם היא מימי המקדש עצמו.
רגע לפני שנעזוב את המנורה המרשימה שלפנינו, נזכיר עוד מנורה אחת, שפוסלה באבן, הרחק מכאן, ברומא - מנורת שער טיטוס.  אותה מנורה המפוסלת על שער שבו בחרו הרומאים לפאר את ניצחונם ביהודה ואת חורבן בית המקדש.
מנורת שער טיטוס היא זו שהעתקה נמצא היום במרכז סמל המדינה, וההחלטה למקם את החורבן בלב סמל התקומה נבחרה על ידי מדינת ישראל כדי לסמל את נצחיות העם היהודי. כך מנורת המקדש הפכה לסמל המדינה, עליו נרחיב עוד בהמשך הסיור.

צילום: חנן בר אסולין
צילום: חנן בר אסולין
תחנה שנייה - פסיפס חורבת מעון

מיקום: רחוב אברבנאל 12, רחביה, סמוך ליד יצחק בן צבי
מקום חניה קרוב: ברחובות הסמוכים בשכונת רחביה

יצאנו מחומותיה של העיר העתיקה ואנו נמצאים בגן הכוזרי, ציר הירק של שכונת הגנים. כאן על קיר, סמוך למוסד המחקר וההדרכה "יד יצחק בן צבי", נמצא פסיפס שבמרכזו מנורה. איך הוא הגיע לכאן? נגלה זאת בהמשך, אך קודם לכן אנחנו נודדים דרומה.
בסוף שנות ה-50, במהלך עבודות לסלילת דרך בנגב המערבי, באתר חורבת מעון, לא רחוק מקיבוץ נירים, נמצאו שרידי בית כנסת ובו רצפת פסיפס מרשימה של בית כנסת מן התקופה הביזנטית, מהמאה ה-6-5 לספירה.
בבתי כנסת רבים מן התקופה הביזנטית נמצאו מנורות ברצפת הפסיפס – כך בחמת, ביריחו, בציפורי, בסוסיא ועוד. בית כנסת נוסף, אגב, נמצא בתל סמוך לקיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן. היישוב הקדום איננו מזוהה – ולכן ניתן לתל השם הסמלי "תל מנורה".
לאחר חורבן המקדש הפך בית הכנסת למעין תחליף למקדש. את הקורבנות החליפו התפילות. כחלק מהגעגוע למקדש, בחרו להזכיר את המקדש באופן פיזי בבתי הכנסת, ולכן המנורות הרבות ואזכורי המקדש הרבים.
הפסיפס שנמצא בחורבת מעון נמצא עד היום באתר, ומה שלפנינו הינו העתק של חלק ממנו. העתק זה נעשה ב-1958 על ידי האומנית נעמי הרניק, והוצב כאן.
בשביל לענות על השאלה מדוע דווקא כאן, נתבונן סביבנו - משמאל לפסיפס על הקיר מצוי סמל המדינה: אנו נמצאים בחצר לשעבר של מתחם בית הנשיא – בימי נשיאותם של יצחק בן צבי וזלמן שז"ר. כחלק מעיצוב הגן שסביב המתחם, בחרו להוסיף כאן ממצאים המחברים את מדינת ישראל המתחדשת לשורשים ההיסטוריים.
לא רחוק מכאן, בשכונת רחביה, מצוי מבנה שהוא סמל לאומי בפני עצמו - בית המוסדות הלאומיים, משכנם של ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. כחלק מהיותם גופים לאומיים, לא מעט מנורות חבויות במבנה ובחצרו... אתם מוזמנים לגשת לרחבת המבנה ולחפש.

צילום: חנן בר אסולין
צילום: חנן בר אסולין
תחנה שלישית - בית בצלאל הישן

מיקום: בית האומנים, רחוב שמואל הנגיד 12 (אם פתוח אפשר לבקש להיכנס לחצר, אך את המנורה ניתן לראות גם מחוץ לגדר)
מקום חניה קרוב: חניון בית אביחי, חניון מסילת ישרים ועוד

ב-1895 פנה נסיך בולגריה לבוריס שץ, אומן יהודי, והזמינו להיות פסל חצר הארמון בבולגריה. הזמנה זו הגיעה בעקבות פסל מרשים שהציג שץ בפריז, ובו דיוקנו של מתתיהו החשמונאי. כך, כבר אז, הרבה לפני שהוקם המבנה שלפנינו וסמליו, נוצר חיבור בין ימי המקדש ליצירתו המתחדשת של שץ.
לאחר ששץ פגש את בנימין זאב הרצל ונשבה ברעיון הציוני, הוא הציע להרצל רעיון: הקמת בית מדרש למלאכה על מנת לייצר כלים אומנותיים ולסייע בפרנסה למהגרים לארץ ישראל. בזיכרונותיו מתאר שץ שהרצל התרשם מהרעיון ושאל:
"ואיזה שם תקרא לבית-ספרך?"
"'בצלאל' – עניתי לו – בשם חכם החרשים העברי הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר".
הרעיון כפשוטו לא הצליח, אבל הוא כן הוביל להקמת בית הספר לאומנות בצלאל ב-1906, בית הספר שאנו עומדים בחצרו.
שמו של בית הספר נושא, כאמור, את שמו של בצלאל בן אורי, האומן שהקים את כלי המשכן במדבר. הבחירה בשם זה מעידה על תפיסתו של שץ את המקום: מקום שמצמיח אומנות חדשה מחד, עם חיבור משמעותי לתקופות הקדומות של העם היהודי מאידך.
מתוך תפיסה זו בחר שץ לפסל את מתתיהו החשמונאי, מתוך כך נבחר שם בית הספר, ומתוך כך הוצבה המנורה שנמצאת על גג המבנה, המשמש כיום כבית האומנים, ומשקיפה על מרכז העיר ירושלים כבר למעלה מ-100 שנים.

צילום: חנן בר אסולין
תחנה רביעית - מנורת הכנסת

מיקום: מול הכניסה למשכן הכנסת
מקום חניה קרוב: חניות רבות סביב גן הוורדים

אנחנו נמצאים בקריית הלאום של ישראל. כאן, למול משכן הכנסת, מצויה מנורת הכנסת.
בשער טיטוס, שאותו הזכרנו בראשית הסיור, מתוארת ביזת אוצרות המקדש על ידי הרומאים והובלתם לרומא.
ב-1950, כשנתיים אחרי הקמת המדינה, וכשנה לאחר שנקבע סמל המדינה שבמרכזו מנורה - דווקא המנורה משער טיטוס - מקבלת הכנסת הצעה מעניינת. המציע היה יהודי בריטי בשם אדווין סמואל, שהציע ליו"ר הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, "להחזיר את המנורה הביתה" ולקבל מנורה מתנה מבריטניה.
הרעיון התקבל. שפרינצק פנה לבנו אלקן, אומן יהודי שחי בבריטניה, בבקשה לעצב מנורה שכזו, והוא נרתם למשימה.
במשך שש שנים עמל אלקן על המשימה ויצר מנורת ברונזה גדולה. על גבי המנורה בחר אלקן להתייחס לכ-30 אירועים, דמויות או יצירות מן העולם היהודי, המהוות לדעתו את עמוד השדרה של העם היהודי.
את כל האירועים והיצירות אירגן האומן כך שכל קנה במנורה מחולק למשבצות המתכתבות עם המשבצות בקנה המנוגד לו, בצד השני. כך למשל ירמיהו, נביא החורבן, הממוקם במשבצת העליונה בקנה הימני, מתכתב עם ישעיהו, נביא הנחמה, המופיע במשבצת העליונה שבקנה השמאלי.
בקנה המרכזי בחר אלקן לשבץ את האלמנטים המהותיים והמשמעותיים ביותר בעיניו: מלחמת עמלק, לוחות הברית, דמויותיהן של רחל אמנו ורות המואבייה, "שמע ישראל" ופרקי השואה מחד והתקומה מאידך.
גם במרד המכבים בחר האומן כאחד מהאירועים המעצבים את רוח העם. אתם מוזמנים להביט בו בקנה הימני, מתחת לדמותו של ירמיהו.
על המנורה בחר אלקן לצטט את הפסוקים מנבואת זכריה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת"  (זכריה, ד, ו). פסוק זה מהווה פירוש למחזה מרתק שראה הנביא זכריה בראשית פרק ד' –  מנורת זהב, ענף עץ זית מימינה וענף עץ זית משמאלה.
חזיונו של זכריה מהווה גם את התשתית לסמל המדינה – מנורה אשר זית מימינה וזית משמאלה, סמל שמשמעותו מבוארת לפי משמעות חזיון זכריה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי...".
כך, במרכזו של חג החנוכה שבו אנו מציינים את ניצחון הרוח, ניצבת המנורה. מנורה שמלווה את העם היהודי אלפי שנים, וליוותה את הסיור שלנו מן הימים ההם עד לזמן הזה.

צפו בענת הופמן, מורת דרך בסיור מנורות וירטואלי בירושלים

שיתוף פוסט

פוסטים נוספים שיעניינו אותך