קווי פרשת מים | סתיו 2017

מרחב פנימי: לילי אלמוג

קווי פרשת מים | סתיו 2017

טופוגרפיות חלפויות: אבנר שר

הביאנלה של ירושלים 2017 | קווי פרשת מים

הביאנלה של ירושלים התקיימה השנה בפעם השלישית. בביאנלה הוצגו 25 תערוכות ופרויקטים מכל רחבי העולם: ניו יורק, לוס אנג׳לס ודאלאס, לונדון, פריס, סנט פטרסבורג ובודפשט, ניו דלהי וסינגפור וכמובן תל אביב וירושלים.

הביאנלה התקיימה השנה תחת הכותרת "קווי פרשת מים". כמושג גאולוגי, קו פרשת המים מתייחס לאוסף הנקודות בהם טיפת גשם מתפצלת לשני זרמים או יותר. מלבד העובדה שירושלים ממוקמת על קו פרשת המים הארצישראלי, העיסוק בקו פרשת המים באופן מטאפורי מאפשר חקירה של הנקודות בהם אנחנו, כיחידים וכקבוצות, מתפצלים לזרמים שונים; ולבסוף, קווי פרשת המים כמושג לשוני מסמן אירוע או אירועים של שינוי חשוב – אירועים ששינו את פני ההיסטוריה.

הביאנלה של ירושלים שמה לה למטרה לקדם אמנים ואוצרים מקצועיים הפעילים בשדה האמנות העכשווית ובעבודתם יש נגיעה לעולם התוכן היהודי. הביאנלה פועלת תחת המסגרת המושגית של אמנות יהודית עכשווית ורואה את ירושלים כמרכזו הטבעי של שדה ייחודי זה. אנו תקווה שביאנלה 2017 תהיה עצמה קו פרשת מים בהתפתחות השדה ובאופן התקבלותה של אמנות יהודית עכשווית בשדה האמנות הכללי.

במוזיאון מגדל דוד הוצגו שתי תערוכות חדשות במסגרת הביאנלה:

מרחב פנימי | לילי אלמוג. אוצרת: אילת ליבר

טופוגרפיות חלופיות | אבנר שר. אוצרת: ד"ר סמדר שפי


עבודות האמנים במגדל דוד

אבנר שר, טופוגרפיות, הבניאלה במגדל דוד, 2017

טופוגרפיות חלופיות I אבנר שר

המתח בין הנצחי והחולף הוא ממאפייניה של ירושלים, המטפיזית והקונקרטית. בתערוכה '950 ממ"ר – טופוגרפיות חלופיות', אבנר שר חוקר, בוחן, ומתבונן במורכבויות הנובעות ממתח זה.

היחסים שבין הרס ובנייה מחדש, תהליכי הכחדה ושימור, עומדים בלב יצירותיו של שר לאורך השנים. עבודותיו עשויות לוחות וקליפות שעם, חומר המטעין אותן במשמעויות נרמזות. השעם הוא קליפתו החיצונית של עץ אלון השעם, המקולפת מהגזע אחת לתשע שנים. בשנים האחרונות מתמקד שר בעיר העתיקה בירושלים, ששטחה קטן מקילומטר רבוע (כ-950 מ"ר בלבד) ובה ממוקמים האתרים הקדושים לשלוש הדתות המונותאיסטיות.

אלפי שנים נלחמים ונאבקים עמים, ממלכות ודתות על השליטה בשטח צפוף וקטן זה. מפות עכשוויות ומפות קדומות משרטטות את הגאוגרפיה הרוחנית והעירונית של העיר, ומשקפות את האמונה וההתמסרות לדת, במעין דיאלוג מתמיד של פירוק ובנייה, השחתה וריפוי ושימוש משני (ספוליה) בחלקים ממבנים שחרבו – כל אלו הם ממאפייניה המובהקים של העיר.

במגדל דוד, מוזיאון המוקדש לתולדות העיר והשוכן במבנה היסטורי שיסודותיו בתקופה ההרודיאנית, נטענות הסדרות 'מפות ירושלים' ו'ספוליה' במשמעויות חדשות ומתייחסות לשינוי התדיר ולהתפתחות התמידית בעיר. המפות עשויות שעם שאותו שר מעבד באופן אינטנסיבי, ויוצר בו היסטוריה עכשווית.
התערוכה מתחילה ברמיזות הממוקמות בחצרות הפנימיות המרהיבות של המגדל. חלקה מוצג במרפסות המדורגות המשקיפות על העיר; כך נוצרות שכבות משמעות מצטברות, מרובדות, המובילות למרפסות, למפגש עם נוף ירושלים המשתרע מהמוזיאון.

חלק מהעבודות מוצגות במבנה ארעי בצבע אדום-ארגמן, שחלקו העליון נגלה מחוץ לחומות מגדל דוד. המבנה מסמן פרק נוסף, קצר וחולף, בהיסטוריית המצודה וצבעו מאזכר את הוד המלכויות השונות שעברו בעיר, ואת דם מגיניה ולוחמיה.

סמדר שפי


 

Seasons #S6 (003)

מרחב פנימי I לילי אלמוג

לילי אלמוג (נולדה ב-1961 בתל אביב, כיום חיה ועובדת בניו יורק) הקדישה חלק נכבד מהקריירה שלה לצילום נשים ברחבי העולם, תוך הצגת מבטים אינטימיים של זהותן התרבותית והרוחנית. בעבר, נקטה אלמוג גישה תיעודית ונהגה להטמיע את עצמה בין מושאי הצילום שלה כדי לתעד נשים בסביבת חייהן; לתערוכה זו בחרה אלמוג להלביש דוגמניות בבגדים שחורים דמויי צ'אדור, המייצגים את האישה הלבושה שחור בדתות רבות בעולם. תצלומים חדשים אלה בוחנים את הרעלה כביטוי להשקפת עולם דתית, לנשיות, לאופני ההתבוננות ולכוחו של המבט.

בסדרה 'חדר רישום', הדוגמניות צולמו בסטודיו של אקדמיה לאמנות ובחדר העבודה של האמנית. הסביבה המלאכותית של הסטודיו סיפקה לאלמוג את הגמישות הדרושה לה כדי ליצור קומפוזיציות מעוררת מחשבה, תוך שהיא משחקת עם תנוחות האישה בשילוב חפצים שונים וציורי עירום בסגנון הציירים הקלאסיים הגדולים, התלויים על הקירות או מונחים על כני-הציור. עיון בתצלומי הסדרה חושף אלמנטים נעים ומשתלבים, כמו תבנית אקורדים חוזרת (ריף) בג'אז. המרחבים הפנימיים בתצלומים של אלמוג הופכים לחללים קונספטואליים המאפשרים התבוננות על נשים הן כסובייקט והן כיוצרות אמנות.

את הסדרה 'עונות' צילמה אלמוג בחוץ, בטבע העירוני, כאלמנט משלים לעונות השנה המשתנות. הנשים העטויות גלימה מייצגות קביעות עצמאית ומתמשכת, בעלת כוח אדיר. כאשר הצלליות שלהן ניצבות אל מול הנוף, הן מזכירות מרחב ריק דמוי חור המנעול. עם זאת, אף שדמויותיהן משתלבות בנוף ונטמעות בו, כל אישה שולטת לחלוטין במרחב. פרדוקס מרכזי זה מאפיין את תיאור הנשים ב'מרחב פנימי'; אלמוג חושפת ומטשטשת בו-זמנית את מושאי הצילום שלה, מציגה את האובייקט המכוסה בהדרו ועל ידי כך ההיעדר דווקא מעצים את נוכחותו.

אמילי ד' בילסקי

 

 

לאתר הביאנלה של ירושלים >