מדלן ואנונו

את התחושה ששררה לאחר המלחמה היא מתארת "אופוריה"

מדלן וענונו נולדה בשנה שבה קמה המדינה, 1948, ובעת פרוץ מלחמת ששת הימים היא הייתה אם צעירה לתינוק בן שמונה חודשים והתגוררה בשכונת מוסררה, סמוך לחומה שחילקה את העיר. אווירת הפחד ששררה בעיר זכורה לה היטב, כמו גם ההוראות שניתנו לתושבים באזור הסמוך לגבול למגן את בתיהם. בעת שההפגזות התחילו, היא ובני משפחתה מצאו מקלט זמני באחד הבתים, שרעד והזדעזע, ולבסוף ניצלו רקע של הפוגה כדי למצוא מקלט בטוח יותר. אנשי הג"א מצאו אותם, והביאו אותם למקום מבטחים. כאשר אישרו לתושבים לחזור לבתיהם אחרי ימים אחדים, מדלן וענונו חששה מאוד ממה שתמצא, אך למרות ההרס הרב בשכונה ביתה לא נפגע.

בתקופה שלאחר המלחמה מדלן שמעה היטב את קולות הפיצוצים וההרס של החבלנים והפועלים שנטרלו את המוקשים והרסו את המכשולים שהפרידו בין חלקי העיר. את התחושה ששררה לאחר המלחמה היא מתארת "אופוריה". לכן גם לא חששה מדלן וענונו מהערבים שעכשיו יכלו לעבור באופן חופשי בין שני חלקי העיר, והיא לא היססה לפתוח את דלתה למוכרת ירקות שהגיעה מאחד הכפרים.

עם הזמן, הקשרים בין וענונו לבין מוכרת הירקות הלכו והתהדקו, ויום אחד הזמינה האישה את מדלן להצרף אליה לביקור בביתה. וענונו, שעד היום לדבריה בני משפחתה מכנים אותה נאיבית, לקחה את בנה תינוק והצטרפה אל האישה, בלי לומר לאיש מבני משפחתה לאן היא הולכת. שתי הנשים הלכו יחד ברגל לשער שכם, ושם עלו על אוטובוס ונסעו בו יחד כשהן משוחחות, וענונו במרוקאית והאישה בערבית מקומית. במהלך הנסיעה מדלן וענונו החלה לחוש חרטה על המעשה הפזיז שלה ולחשוש קצת, אבל היא נתקבלה בשמחה בביתה של מוכרת הירקות וזכתה לאירוח נדיב ולבבי. לבסוף, כאשר אמרה שהיא רוצה לחזור, הביא אותה בעלה של מוכרת הירקות לאוטובוס חזרה ווידא שהנהג יודע איפה עליו להוריד אותה.

אחרי שנסעו זמן מה בשטחים לא מוכרים, לבסוף הגיע האוטובוס לשער שכם, לאזור שאותו זיהתה וענונו ומשם חזרה הביתה ברגל. כאשר חזרה לביתה עם בנה, מצאה את בני משפחתה המודאגים מחפשים אותה בכל רחבי השכונה. במשך שנים אחר כך המשיכה האישה הערבייה למכור ירקות למדלן וענונו.