בני דדוש

למרות חששו הם לא כעסו אלא הבינו שהנסיבות בלבד מנעו ממנו לספר להם קודם

בשעה שפרצה מלחמת ששת הימים בני דדוש, לוחם בסיירת של חטיבת ירושלים, חיכה שיגייסו אותו. המצב המתוח בלבל והחריד את אשתו, שהייתה עולה חדשה, והוא נסע לאסוף את בנו ובתו מבתי הספר שבהם שהו ולהביא אותם הביתה.

אחותו של בני, מזל, נישאה רק עשרה חודשים קודם לכן והייתה גננת בגן בשכונת קריית משה. בעלה הטרי בא לאסוף אותה על קטנוע, אבל היא סירבה לבוא מכיוון ששניים מן הילדים בגן עדיין לא נאספו על ידי הוריהם. אחד הילדים גר בשכונה, אבל הילד האחר גר ברחוב שמריהו לוין, ומזל עמדה על כך שהם יסיעו אותו לביתו. בדרך חזרה, כאשר היו ליד הר הרצל, החלה ההפגזה על ירושלים מזל נפגעה אנושות ונהרגה במקום.

כאשר נשמעה לבסוף הדפיקה בדלת שלה חיכה בני דדוש אלה לא היו נציגי הצבא שבאו לגייס אותו, אלא גיסו שבא לבשר לו שאחותו נהרגה. בני נותר לבדו עם הידיעה – הוריו גרו באבו תור, בדירה המשקיפה על הגבול שבמרפסת שלה הייתה עמדה צבאית ולכן אי-אפשר היה להגיע אליהם, ולאחותו השניה, דינה, הוא לא רצה לבשר את הבשורה המרה.

אנשי חברה קדישא ביקשו מבני שיבוא לזהות את הגופה, ולמחרת הוא הגיע לבית החולים שערי צדק, לזהות את אחותו. בינות להרוגים האחרים בחדר המתים הוא זיהה את הגופה, וארגן את קבורתה בלי להודיע לאיש, לא להוריו ולא לאחותו. במו ידיו בנה בני דדוש את קברה של אחותו בגבעת שאול. רק לאחר המלחמה, כאשר אפשר היה שוב לנוע בביטחון בעיר, דדוש הודיע להוריו על מות בתם, ולמרות חששו הם לא כעסו אלא הבינו שהנסיבות בלבד מנעו ממנו לספר להם קודם. המראות של אחותו בחדר המתים, החוויות הקשות של אותם ימי מלחמה, יישארו חרוטים לנצח בנפשו של בני.