דוד מונשיין

שחרזדה נכנס לאחת הכיתות ומצא שם חמישה ילדים בני שמונה בערך, בוכים בחרישיות

החברים קראו לדוד "שחרזדה", כי בקצה הלשון עמדו לו תמיד אלף ואחד סיפורים ובדיחות. אבל ביום הראשון של מלחמת ששת הימים הוא כמעט בלע את הלשון, במיוחד כשהפגזים עפו סביבו. שחרזדה סופח לחטיבת המילואים הירושלמית, שקיבלה פקודה לכבוש את ארמון הנציב, ובינתיים היא עשתה חניית ביניים ליד מחנה אלנבי.

בהפוגה הראשונה של ההפגזות רצו החיילים לבית ספר גאולים, מהעבר השני של הכביש, לתפוס מחסה. שחרזדה נכנס לאחת הכיתות ומצא שם חמישה ילדים בני שמונה בערך, בוכים בחרישיות. תוך שעה הגיעו ארבעה הורים ולקחו את ילדיהם. בכיתה נשארה ילדה אחת. שחרזדה ניסה להסיח את דעתה בסיפורים ואגדות, נתן לה שוקולדה מהקנטינה הצבאית, ובסוף גם הרים אותה על הידיים.

לקראת הצהריים התפרצה לחדר אישה היסטרית. על הראש היה לה סיר, בתור קסדת פלדה. היא חצתה בריצה את החדר וקרעה את הילדה מידיו של שחרזדה. "בואי רונית, מותק, עם דודה אולגה הביתה", אמרה האישה בקול בוכים. הילדה התחילה שוב לבכות והתנגדה, אבל הדודה אחזה בה חזק. ביציאה מהכיתה הסתובבה דודה אולגה, וכשהסיר מכסה לה את העיניים אמרה תודה לשחרזדה ונעלמה ברחוב.

בנובמבר 1967 חזר שחרזדה לאוניברסיטה, להשלים את המאסטר שלו בכלכלה. במסדרון הארוך שבין הקפיטריה לבניין המינהלה, בין אלפי הפרצופים שעברו מולו בהפסקות, לכדו עיניו סטודנטית מהממת. שחרזדה, שהיה מודע לכיעורו אך התנחם ביופי הפנימי שלו, החליט שהוא חייב להשיג אותה ויהי מה.

שבוע שלם הוא ניסה לתכנן פתיחה מקורית שאיתה יכבוש את היעד, אבל הראש שלו היה ריק מהמצאות. באחת ההפסקות הוא אמר לעצמו שאם לא עכשיו אז אף פעם, וניגש אליה.

"אולי יש לך איזה שתיים-שלוש דקות, 18 לירות ושתי תמונות?", שאל אותה שחרזדה בהבעה מחוייכת על גבול המיוסרת. "כן", היא צחקה. "אז בואי נלך לרבנות", הוא המשיך, והם הלכו לשתות משהו בקפיטריה. קראו לה אודליה, היא הייתה ציירת ופסלת ולמדה בחוג לתולדות האמנות. אחרי חודש הם כבר היו ברבנות.

אחרי שנרשמו לנישואים, אמרה אודליה לבעלה המיועד: "שכחתי לשאול אותך איפה נגור". שחרזדה ענה: "יש לי דירה ברחוב הטייסים 98, כניסה ב' דירה 8".

אודליה ושחרזדה התחתנו. ההתחלה הייתה טובה. אודליה השתדלה מאוד לא לשרוף את החביתות והנקניקיות, אבל אחרי חודש היא התחילה לצייר לו עוף בגריל ותוספות והייתה אומרת: "זה מה שאני יודעת לעשות". שחרזדה, שכל כך קיווה שתהיה לו משפחה נורמלית עם ארוחת צהריים בזמן, אמר לאודליה: "אולי תתקשרי לאמא שלך בבת ים, שתשלח לנו אוכל. הרומנים הרי יודעים לבשל".

וכך היה. אמא של אודליה היתה קמה בארבע בבוקר, מכינה ממליגה, כרוב ממולא, צ'ורבה ולַקרדה, שמה הכול בסיר של שלוש קומות שנסגר הרמטית, ושולחת בטקסי קשר, בגוביינא. בשמונה בבוקר היה שחרזדה מגיע לתחנת המוניות ברחוב לונץ ולוקח את הסיר החם שהיה עטוף בסמרטוטים, ובצהריים היה שולח את הסיר הריק בחזרה לבת ים. כולם הכירו אותו בתחנה והיו עושים ממנו צחוק. ככה זה נמשך שבע שנים.

היחסים בין שחרזדה לאודליה הלכו והידרדרו, אף שהאוכל היה טוב ומזין. יום אחד, כשאודליה אמרה שהיא רוצה לנסוע לאפריקה, אמר לה שחרזדה שהוא רוצה להתגרש. אודליה התעקשה: "רק בתנאי שאני מקבלת את הדירה". שחרזדה, שכל כך נמאס לו מכול המצב, השאיר לה את הדירה. אחרי חודשיים הוא שמע שהיא מכרה אותה ונסעה עם הכסף לאפריקה.

חצי שנה אחרי הגירושים, עבר שחרזדה ברחוב קינג ג'ורג'. פתאום ניגשה אליו יפהפייה שחרחורת. "שלום שחרזדה", היא פנתה אליו. "שלום, אבל אני לא מכיר אותך", הוא הגיב, מופתע.

"אבל אתה הרמת אותי", היא אמרה לו. שחרזדה הסמיק. "אתה הרמת אותי על הידיים", היא המשיכה, "נתת לי שוקולד כשבחוץ נפלו פגזים. אתה לא זוכר?"

שחרזדה הזמין את רונית, שהייתה כבר בת 19, לקפה בפיגמליון. עבר חודש והם החליטו להתחתן. אחרי שנרשמו לרבנות אמר שחרזדה לרונית: "שכחתי לשאול אותך איפה נגור". רונית ענתה: "יש לי דירה ברחוב הטיייסים 98, כניסה ב', דירה 8".

  • מתוך ספרו החדש של דוד מונשיין "היה הייתה פעם ירושלים", בהוצאת חושך – הוצאה לאור