מאיר בר-אשר

גורלו של נאדר נודע למאיר באופן מקרי, כאשר בקריאה בעיתון הערבי אלקוּדס (القدس) נתקל במודעת אבל עם תמונתו של נאדר ובה הוזכרו בקצרה נסיבות מותו

מאיר בר-אשר נולד במרוקו בשנת 1955. עוד לפני שמלאה לו שנה עלתה משפחתו לארץ והשתקעה בירושלים, בשכונת מוסררה (מורשה) ששכנה על קו התפר העירוני שהפריד בין שני חלקי העיר. בתקופה שלפני המלחמה שרר פחד תמידי בשכונה; בלילות התושבים פחדו שהירדנים יתקפו ובימים היו מקומות בשכונה שבהם הם התהלכו שפופים מפחד שיירו בהם.

הבניינים בשכונה היו ישנים וקטנים, ולכל כמה דירות היו שירותים משותפים בחצר. כאשר נבנו בשכונה בניינים מודרניים של ארבע ושבע קומות, מי שזכו לעבור לגור בהם היו מאושרים וגאים. הדירות לא היו גדולות מאוד, אבל הן היו חדשות ולכל דירה שירותים משלה. משפחת בנימין הייתה אחת מן המשפחות שעברו לגור בדירות החדשות הללו. הם גרו בבניין הגבוה, בן שבע הקומות שברחוב דניאל. יפה בתם, שהייתה מבוגרת בכמה שנים ממאיר בר-אשר, יצאה למרפסת הדירה החדשה של משפחתה, לחגוג את המעבר וליהנות מן הנוף החדש. דקות אחדות לאחר שנעמדה במפרסת צרור כדורים שירה ליגיונר ירדני מאחת העמדות במרחק מאות מטרים בלבד מהמקום שבו עמדה. יפה בנימין, חברתה לכתה של מרים סיבוני (אחותו של מאיר בר-אשר) קיפחה את חייה בדומה לצעירים לא מעטים שהיו חשופים לירי שרירותי שאחר כך תורץ בכך שהחייל היורה מעורער בנפשו. מקרה זה אירע בא' בסיוון תשכ"ה (31.5.1965).  יפה היתה בת ארבע עשרה במותה.

לאחר המלחמה מאיר בר-אשר, כרבים מחבריו בשכונה, החל לקשור קשרי ידידות עם תושבים ערבים מחלקה המזרחי של העיר. נאדר סעיד מונא היה נער ערבי שהתגורר בחלק של שכונת מוסררה שנשאר בידי הירדנים לאחר מלחמת העצמאות, והיה אחד מידידיו הטובים של מאיר לאחר המלחמה. מאיר עזר לנאדר לשפר את העברית המועטה שידע, ונאדר מצדו לימד את מאיר ערבית פלסטינית בנוסף ללהג הערבי-מרוקאי שמאיר הכיר מן הבית. נאדר סיפר למאיר שהחלום שלו הוא ללמוד הנדסת מטוסים בטכניון, אך מאיר הסביר לו שזה "מקצוע של יהודים" שמיועדים לעסוק בכך בשירותם הצבאי ואשר על כן סיכויו להתקבל הם אפסיים. לאחר שמאמציו של נאדר להתקבל לטכניון לא צלחו הוא החליט להגשים את חלומו באחת האוניברסיטאות של ירדן. מאיר ונאדר נדברו ביניהם לשמור על קשר אך הגורל רצה אחרת. זמן קצר אחרי שהגיע נאדר לירדן הוא גויס לאש"ף ואז נשלח לגדה המערבית ומצא את מותו כשטיפל בחומרי נפץ בבית קברות בראמאללה, ומאיר התגייס לצה"ל. בתום שירותו הצבאי התחיל מאיר לימודים בחוג למחשבת ישראל ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית ומכאן ואילך כל דרכו הייתה בתחום לימודי הערבית והאסלאם. כיום הוא מכהן כראש החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית. גורלו של נאדר נודע למאיר באופן מקרי, כאשר בקריאה בעיתון הערבי אלקוּדס (القدس) נתקל במודעת אבל עם תמונתו של נאדר ובה הוזכרו בקצרה נסיבות מותו. כך נפרדו דרכיהם של שני נערים משכונה מחולקת, שאוחדה לאחר המלחמה.