משה עמירב

גרינברג אחז בידו של עמירב ואסר עליו להסתכן כך, "אתה תחיה, כי אתה תשחרר את ירושלים יום אחד"

משה עמירב גדל בנתניה, אבל נפשו נקשרה בירושלים מגיל צעיר. הוא היה חניך בתנועת בית"ר ומאוחר יותר כשהיה מדריך בתנועה לימד את חניכיו שיום יבוא והעיר תהיה מאוחדת, וחלומו היה לעזוב את נתניה ולגור בירושלים. כשהיה נער הוא ואחד מחבריו תכננו תכנית מפורטת איך ייקחו שופר, טלית ותפילין, יחצו את הגבול בירושלים, יגיעו עד הכותל ויתקעו שם בשופר. הם היו מוכנים לשלם בחייהם על מעשה זה, ובערב יום הכיפורים הגיעו להר ציון, ושם נתקלו במשורר אורי צבי גרינברג. כאשר סיפרו לו את תכניתם גרינברג אחז בידו של עמירב ואסר עליו להסתכן כך, "אתה תחיה, כי אתה תשחרר את ירושלים יום אחד" הוא אמר לעמירב.

שלוש שנים לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, עמירב היה לוחם בחטיבת הצנחנים שנשלחה לירושלים עם פקודות להגן על העיר מפני התקפה אפשרית של הירדנים. למרות פקודות אלה עמירב היה משוכנע שהם בדרכם לשחרר את ירושלים, והנבואה של אורי צבי גרינברג עומדת להתממש. כאשר החלו הקרבות עמירב נפצע בלחימה בשייח' ג'ראח', ואושפז בבית החולים הדסה עם רסיס בראשו. בעודו שוכב במיטת בית החולים ומאזין לרדיו הוא שמע את החדשות על הגעת הצנחנים לכותל והתחיל לדמוע, הוא אמור להיות שם, עם חבריו, לא כאן בבית החולים. עמירב ניסה לשכנע את הרופא לדחות את הניתוח שלו, ומשלא הצליח יצא דרך חלון החדר עם החייל שהיה במיטה לידו, והם הצליחו למצוא מישהו שיסיע אותם לשער האריות. משם הם עשו את דרכם ברגל – עמירב תומך בחברו שהיה פצוע והחבר מנחה את עמירב שעינו האחת פצועה וחבושה. כך הם הצליחו להגיע לכותל, ולממש את הבטחתו של גרינברג. רק אז עמירב הסכים לחזור לבית החולים ולעבור את הניתוח.

בעת שהותו בבית החולים כתב עמירב את הספר "סיפורו של צנחן" שדורות גדלו עליו, ולאחר המלחמה הוא המשיך לעסוק בנושאים הקשורים לירושלים. האופוריה של המלחמה חלפה, והוא הבין עם השנים עד כמה מורכבת ומסובכת היא סוגיית העיר שאותה הוא אוהב מנעוריו.