רחל הבר

ביום ראשון בלילה, כבו לפתע כל פנסי הרחוב בשכונה וקול זחלי טנקים החל להישמע ברחובות בשעה שכוחות התחילו לתפוס עמדות.

רחל הבר ומשפחתה גרו בשכונת בית ישראל, סמוך לחומה שהפרידה בין שני חלקי העיר בתקופה שקדמה למלחמה. את החודשים שלפני המלחמה היא זוכרת כתקופה של מתח מתגבר והולך – בשידורי הרדיו הערבי בעברית (ששמעה למרות האיסור של אמה) הבטיחו את השמדת ישראל, מצרי טיראן נסגרו, בבית הכנסת בשכונה אמרו תהילים לאורך כל היום בתקווה לנס, ואביה גויס למילואים.

ביום ראשון בלילה, כבו לפתע כל פנסי הרחוב בשכונה וקול זחלי טנקים החל להישמע ברחובות בשעה שכוחות התחילו לתפוס עמדות. החרדה של רחל בת ה-19 הלכה וגברה. הבוקר שלמחרת היה שקט, ולכן אמה של רחל החליטה לשלוח את אחותה הצעירה לבית הספר הסמוך, אבל אמרה לרחל עצמה להישאר בבית ולא ללכת לסמינר שבו למדה שהיה מרוחק. מאוחר יותר באותו בוקר הגיע הדוד של רחל, ושכנע אותן לבוא אתו לביתו בשכונת קריית משה שהייתה מרוחקת יותר מקו התפר, ושבבניין שבו גר היה מקלט. הן אספו את אחותה הצעירה של רחל מבית הספר והגיעו לבית הדוד קצת לפני האזעקה. את הימים הבאים העבירו בני המשפחה במקלט, מאזינים לקולות ההפגזה וחשים את המקלט עצמו רועד מעוצמת הפגיעות בקרבת מקום, כשהם דואגים לגורל אב המשפחה ואומרים פרקי תהלים.

לבסוף החל שאון הקרבות לשכוך, ומשידורי הרדיו התחיל להתברר להם גודל הניצחון. רחל לא שוכחת את הרגע שבה הודיע הקריין בהתרגשות על שחרור הכותל. ביום שישי אישרו השלטונות לתושבים לחזור לבתיהם, אך אמה של רחל סירבה לחזור מכיוון שחששה לגלות מה עלה בגורל הבית. רחל והדוד שלה נסעו לבית המשפחה וגילו שהחלונות נשברו, חלק מן המדרגות נפגעו ומכל המים הגדול על גג הבית נשבר ודירת החדר וחצי על כל תכולתה הייתה מוצפת. אבל הדאגה האמתית של אמה של רחל היית לגורל בעלה שגויס ודבר לא נשמע ממנו. רחל הלכה לקצין העיר לנסות לברר מה עלה בגורלו, אך לא היה כל מידע אודותיו. למחרת נשמעו צעדים מוכרים בנעלי צבא – אבי המשפחה חזר מן החזית לביקור קצר והוא בריא ושלם