רבקה מרים

כאשר רבקה הייתה נערה צעירה שגדלה בירושלים היו מצביעים בפניה ובפני חבריה מרחוק על העיר העתיקה ומראים להם את קצה הכותל שאפשר היה בקושי לראות

כאשר רבקה הייתה נערה צעירה שגדלה בירושלים היו מצביעים בפניה ובפני חבריה מרחוק על העיר העתיקה ומראים להם את קצה הכותל שאפשר היה בקושי לראות, והיא מעולם לא חלמה שתגיע אליו יום אחד. היא הייתה בת חמש עשרה בשנת 1967, והתקופה שלפני המלחמה זכורה לה כתקופה של פחד וחרדה ששררו בכל הארץ בעת שמדינת ישראל התכוננה למלחמה קשה שאיש לא ידע מה יהיו תוצאותיה. חברים של הוריה ביקשו מהם לשלוח אותה ואת אחיה לצרפת או לארה"ב מען ביטחונם, והוריה סרבו. זה המקום האחרון שלנו, אמרו, מה שיהיה איתנו יהיה עם הילדים.

היא וחברתה היו בבית הספר 'מעלה' כאשר המלחמה החלה, והמנהל, הד"ר בולה,  הודיע שמלחמה פרצה, וכל הילדים מיהרו למקלט. ד"ר בולה לא ידע אז עדיין שבנו, חנניה, כבר לא היה אז בחיים. חנניה היה טייס, ונפל ברגעים הראשונים לפרוץ המלחמה. ירושלים הופגזה מכל העברים. כשנרגעה האש לזמן קצר, נשלחו הילדים הדרך הייתה קשה, והיה צריך להסתתר במהלכה בגלל פגזים שנפלו מכל כיוון.. במשך כל ימי המלחמה רבקה ובני המשפחה היו צמודים לטרנזיסטור והאזינו לשידורי החדשות, ואז לפתע באחד הימים בקעה ממנו הידיעה "הר הבית בידינו" והם שמעו את הרב גורן תוקע בשופר למרגלות הכותל ואת בכיים של החיילים. בכל מקום סביבם אנשים פרצו מבתיהם בדמעות של אושר והתחילו להתחבק, לבכות ולרקוד ברחוב. רבקה חשה שהיא כותבת במו גופה את ההיסטוריה.

כאשר התאפשרה הגישה לעיר העתיקה ולכותל רבקה מיהרה להגיע אליו. ברגע שהגיעה לשער האשפות היא חלצה את הסנדלים הלבנים שנעלה ונשאה אותם בידה, היא חשה שעליה לקיים את הפסוק "של נעליך" במקום הזה. העובדה שאפשר היה להגיע בחופשיות לכותל, להר הבית, למקום שהיה משאת נפשם של יהודים משך דורות רבים, הייתה בלתי נתפסת עבורה. זה היה מקור חדש ולא צפוי לתקווה.

 

הפכתי

הָפַכְתִּי לְאֶבֶן בְּחוֹמָתָהּ שֶׁל עִירִי,

צְהֻבָּה וּקְמוּטָה, מְכֻסָּה בְּאֵזוֹב,

עָלַי נִשְׁעָנִים צְלָלִים כֵּהִים,

מִתְרַפֵּק עָלַי הֶבֶל רָטֹב.

אֶבֶן סְדוּקָה בָּחוֹמָה שֶׁל עִירִי,

בֵּין צְלָלִים דֵּהִים וּבְכִי חֲרִישִׁי,

בֵּין הַדְּמֻיּוֹת הַכְּפוּפוֹת מִסָּבִיב,

הַהֵד הֶעָמוּם, הֶעָמֹק שֶׁל עַמִּי.

הָפַכְתִּי לְאֶבֶן יְבֵשָׁה וּשְׁקֵטָה,

עֲטוּיָה עֲצָמוֹת וּגְוִילִים

חֶצְיָהּ הֶבֶל לַח וְרָטֹב,

חֶצְיָהּ רַק עָפָר רֵיחָנִי וְחָמִים,

רֵיחָנִי וְחָמִים.

 

21.10.66