רוחמה רונן מדמוני

מאז ומעולם אהבה רוחמה לשיר, והייתה שרה לפצועים בבית החולים כדי להקל עליהם קצת

בזמן מלחמת ששת הימים הייתה רוחמה רונן בת שמונה עשרה, למדה סיעוד בבית הספר לאחיות של בית החולים ביקור חולים וגרה בפנימיית בית הספר שהייתה קרובה לעיר העתיקה. דבר ממה שלמדה לא הכין אותה למלחמה, שבה בית החולים הפך לפתע דומה יותר לבית חולים צבאי בחזית, כאשר עוד ועד פצועים החלו לזרום אליו. האחיות היו עובדות שתים עשרה שעות ברציפות ביום ואז, מכיוון שלא היה מקלט אמתי שהיו יכולות להשתמש בו בבית החולים, הן היו ישנות בחדריהן מתחת למיטות בתקווה קלושה שהמיטות יספקו להן הגנה כלשהי. בלילות אלה הן שמעו את קולות הפיצוצים מסביב, ראו את אור הפצצות והפגזים המתפוצצים וניסו לעודד זו את זו. הן שמחו כאשר מצאו להן מקום לינה קצת יותר בטוח בבית החולים, אבל דווקא הוא נפגע מפצצה.

בבית החולים כולם היו צמודים כל הזמן לטרנזיסטורים, מאזינים לחדשות, ומן המקלטים האלה בקעו הקולות שבישרו על כיבוש הר הבית, שחרור הכותל, ומשהחדשות האלה נשמעו השתררה לפתע דממה בבית החולים. רוחמה ואחרים פרצו בבכי של אושר והקלה, הם יצאו לרחובות וברחוב כולם כמוהם – שטופי דמעות אושר על החדשות המרגשות. בימים הבאים, כשהיא עדיין מתקשה להאמין, הלכה רוחמה שוב ושוב לכותל.

מאז ומעולם אהבה רוחמה לשיר, והייתה שרה לפצועים בבית החולים כדי להקל עליהם קצת. ימים אחדים לאחר המלחמה הוסיפה נעמי שמר בית חדש לשירה "ירושלים של זהב", והשיר בתוספת הבית הזה התפרסם בעיתון. באותו יום אחרי המשמרת שלה רוחמה לקחה את העיתון, הלכה לאולם הגדול שבו היו רבים מן הפצועים, והחלה לשיר את השיר עם הסיום החדש שלו. בזה אחר זה נמשכו אנשים לקול שירתה של רוחמה, פצועים ואנשי צוות בית החולים מכל בית החולים. היא שרה מן הלב, מעומק נפשה, וכל המאזינים זיהו את הרגש שבשירתה ומצאו בו הד לרגשות שלהם עצמם.