שרה חורש

שרה לא ידעה דבר על גורלו של דוד או מה עבר עליו במלחמה, היא לא ידעה אפילו שהגדוד שלו, גדוד 66, לחם בירושלים

כאשר דוד, בעלה של שרה חורש, גויס לפני מלחמת ששת הימים היא הייתה בחודש השביעי להריונה עם בנם הבכור ומכיוון שלא רצתה להישאר לבד בדירתם הקטנה היא חזרה לבית הוריה בשכונת גאולה. שרה כל הזמן דאגה לגורלו, ושמחה לראות אותו לכמה שעות ביום השבת לפני שהמלחמה פרצה. כאשר המלחמה פרצה שרה והוריה ירדו למקלט, אבל דווקא הוא נפגע בפגיעה ישירה, והם העבירו את ימי המלחמה לאחר מכן בדירה.

שרה לא ידעה דבר על גורלו של דוד או מה עבר עליו במלחמה, היא לא ידעה אפילו שהגדוד שלו, גדוד 66, לחם בירושלים. באחד הימים, כשהייתה אצל הוריה, היא שמעה חיילים בחדר המדרגות מחפשים את שרה גרינוולד (שם המשפחה שלהם אז) וכל כך חרדה שהם באים לבשר לה שבעלה נהרג שהיא התעלפה. הם עוררו אותה וסיפרו לה שהוא בחיים, אבל פצוע ומאושפז בבית ההבראה ארזה במוצא, שהוסב לבית חולים. מכיוון שהכיר אותה, בעלה שלח לה פתק בכתב ידו להוכיח שהוא אכן בחיים.

חורש החליטה לבקר את דוד מיד, למרות שהתחבורה הציבורית כמעט לא תפקדה. היא הלכה ברגל לתחנה המרכזית, ושכנעה את נהג האוטובוס לתל-אביב להוריד אותה במוצא, ליד הכביש. משם חורש ההרה טיפסה ברגל את כל הדרך לבית ההבראה, שם השומר בשער נזעק למראהּ ומיהר למצוא לה מקום לשבת ומים לשתות. השומר הוביל אותה אל דוד בעלה, והיא מצאה אותו פצוע, חיוור וסובל מחום גבוה. היא מיד החלה לטפל בו – גילחה אותו, רחצה אותו וסעדה אותו עד שהבריא.

בספטמבר של אותה שנה ילדה שרה חורש את בנם הראשון – ינון, על שם חברו של דוד שלחם לצדו ונהרג.