50 שנים, 50 פנים – הסיור

מאת: חוה שטיין – יוסף, מורת דרך

תיירים / יהודה עמיחי

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני

הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים

סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את

האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת

מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז,

הוא זז!" אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם:

אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא

חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם

שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם

50 שנים עברו מאז חזרנו אל ירושלים העתיקה, 50 שנים של געגוע. מלחמת ששת הימים שינתה את פניה של הארץ בכלל ואת פניה של ירושלים בפרט. יובל מאז הוסרה חומת הבטון שחצתה את העיר ואוחדו שני חלקיה. האם אכן אוחדו? האם 19 שנות פירוד וחמשים שנות איחוד הצליחו לגשר על הפערים בעיר ה

הכניסה למוזיאון מגדל דוד (מבט מלמעלה)

הכניסה למוזיאון מגדל דוד (מבט מלמעלה)

נצח?

פרויקט חמישים שנים חמישים פנים מציע סיור בין מזרח למערב, בין ישן לחדש, בין אז לבין היום דרך הסיפורים האישיים של מי שהיה כאן וחווה את הימים ההם.

  • תחנה ראשונה: שער הכניסה למצודה

הסיור מתחיל כאן במגדל דוד. עוד לפני הכניסה אל המתחם – ירושלים עיר שמאחדת ומפרידה, עיר שחוברה לה מייצרת סיפורים שהם מעל לכל תסריט.

מול הכניסה למוזיאון מגדל דוד, ברחוב הפטריארך הארמני, גרה משפחתו של סמיר דיסי, סמיר היה ילד בן 14 בזמן המלחמה. כאשר שמע שפרצה מלחמה, אביו שלח אותו ואת אחיו לפרק את גלגלי רכב המשפחה הפרטי בכדי שהצבא לא ישתמש ברכבם. לפתע שמעו רעש חזק מאוד מכיוון שער יפו עת הגיח משם טנק שהפגיז את עמדת השמירה של הצבא הירדני מעל מדרגות הכניסה למגדל דוד הם נסו לביתם.

לפתע שמעו צעקות בערבית מן העבר השני של הדלת "תקראו ליצחק אביכם". האב ירד בחשש ופתח לאט את הדלת. סמיר מתאר את שארע לאחר פתיחת הדלת: "חייל מהצבא הישראלי – ואבא והוא התחבקו והתרגשו נורא". הסתבר כי יהודה, החייל, היה שותף בנגריה של האב לפני מלחמת העצמאות והם לא נפגשו במשך 19 שנים. מפגש מעין זה הוא התערובת של המלחמה –  פגז מעיף עמדה ירדנית  –  וערבי מתחבק עם חייל ישראלי.


  • תחנה שניה: תצפית מראש מגדל פצאל

אנו עולים לתצפית הממוקמת בנקודה הגבוה ביותר במוזיאון מגדל דוד

דוד המלך – המנהיג, רועה הצאן שליכד את חלקי העם תחת בירה אחת – היא ירושלים. אף-על-פי שעירו של דוד נמצאת דרומית-מזרחית מאתנו, בעיני עולי-הרגל הביזנטיים, המגדל המרשים שנבנה בימי הורדוס המלך נדמה למגדל דוד. השם השתרש והפך לסמלה של העיר.

בראש המגדל תצפית מרהיבה על עיר הנצח – מזרח ומערב.

בחלקה המזרחי של התצפית אנו צופים על העיר העתיקה.

בחלקה המזרחי של התצפית אנו צופים על העיר העתיקה.

"עומד לו אביגדור על גג ביתו ומשקיף על העיר… בית בבית נוגע וגג בגג. יכול אדם לעבור מסוף ירושלים ועד סופה דרך גגות בתיה, כעיר שחוברה לה יחדיו, קרא אביגדור ונתאנח אנחה גדולה…. מחוברת היא ירושלים על ידי בתיה ומחולקת על ידי יושביה" ("כנגן המנגן", ש"י עגנון)

ארבעה רבעים מרכזיים יש בעיר – יהודי, מוסלמי, נוצרי וארמני. ממש מתחתינו ניתן לראות את כיפת הסלע אשר תשמש כנקודת מוצא. משמאלה – הרובע המוסלמי, הגדול והצפוף שברבעי העיר העתיקה. קרוב יותר אלינו, עדיין משמאל, נראה יותר גגות אדומים ובמרכזם שתי כיפות אפורות עם שני צלבים מזהב עליהן – זוהי כנסיית הקבר בלב הרובע הנוצרי.

מימין, הרובע הארמני – הקטן אך העתיק שבין הרבעים, ומעליו מבין עצי הברוש צצה הכיפה הלבנה של בית הכנסת החורבה המשופץ שבמרכז הרובע היהודי.

מעבר לעיר, נפרס רכס הר הזיתים. בצידו הדרומי – בית הקברות היהודי העתיק. אם נעים על קו הרכס מדרום לצפון רואים את מלון שבע-הקשתות, כנסית העלייה, מתחם אוגוסטה ויקטוריה ולבסוף האוניברסיטה העברית על הר הצופים – סמל התחדשותה של ירושלים המודרנית.


  • תחנה שלישית: תצפית לכוון הר הצופים, מעל פסגת הר הצופים.

הר הצופים המתנשא לגובה של 826 מטר מעל פני הים, היה מובלעת ישראלית בלב השטח הירדני בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית שהיו עליו, ננטשו עוד במלחמת השחרור, ויחידת מצוף 247 הוקמה כדי לשמור על ההר. במלחמת ששת הימים היה ברור שזהו אחד היעדים הראשונים אשר יופגזו ועל כן – נחשב ההר כמקום ראשון במעלה בסדר העדיפות של צה"ל.

המלחמה על ירושלים, הייתה במידה רבה – המלחמה למניעת ניתוקו של הר הצופים. אחד הקרבות הידועים מן המלחמה הוא על גבעה מבוצרת בדרך אל ההר – הלא היא גבעת התחמושת.

הר הצופים ידע גם רגעים מרגשים – לאחר המלחמה, הוזמן הרמטכ"ל יצחק רבין לשאת נאום לרגל קבלת תואר ד"ר לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. ימים אחדים לאחר המלחמה, המעמד המרגש והנאום המשמעותי הפכו לרגע היסטורי.

"… היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד, כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל, דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מהמערכה הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בניצחון, שהפך כבר היום לפלא. המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח….העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה…התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי."

חתונתו של נחמיה חסיד

חתונתו של נחמיה חסיד

רגע מרגש במיוחד נרשם ב-19 ביולי 1967.

נחמיה ושרה'לה חסיד, בני מושב חרות היו מאורסים והתאריך לחתונה נקבע ליולי.

המלחמה קטעה את התכניות וצל העיב על המועד שנקבע מראש. נחמיה, קצין מודיעין בפיקוד מרכז נשלח למשימה מאתגרת – הסרת המוקשים מסביב להר הצופים. תהליך הפירוק נמשך שבועות ונחמיה לא היה בטוח שיספיק להגיע אל חתונתו שלו.

משתהה על כך מול מפקדו, הציע זה לקיים את החתונה בתיאטרון שעל הר הצופים.

לא היה זה עוד טקס רגיל אלא חתונה צבאית לכל דבר ואת החופה החזיקו ארבעה רובים. שושנה דמארי שרה את "כלניות" ושולי נתן את המנון המלחמה "ירושלים של זהב".

גם טדי קולק ראש העיר ירושלים, ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס כיבדו בנוכחותם את הזוג, יחד עם אלפים מתושבי ירושלים


  • תחנה רביעית: מן התצפית ירידה אל חומת המצודה

מאז שנבנתה עוד בימי הביניים שימשה המצודה להגנה. היו כאן חיילים ממלוכים, עות'מאנים, חיילי הוד מעלתה וגם חיילי הלגיון הירדני. נמשיך ללכת על קו החומה. ממש מתחת לצריח המסגד המכונה "מגדל דוד",  נמצאת עמדת הגנה ותצפית. כמה מחרכי הירי הוסבו על-ידי הירדנים מחרכי קשתים לחרכי רובים.

העיר המערבית - שכונת כפר דוד המחודשת היושבת על-גבי שכונת ממילא ההיסטורית ובה בית טאנוס

העיר המערבית – שכונת כפר דוד המחודשת היושבת על-גבי שכונת ממילא ההיסטורית ובה בית טאנוס

מבעד לחרכי הירי ניתן לראות את העיר המערבית – שכונת כפר דוד המחודשת היושבת על-גבי שכונת ממילא ההיסטורית ובה בית טאנוס. השכונה היוותה שכונת גבול, היושבת על התפר בין ירושלים המערבית לזו המזרחית, מתום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים.

בין חיילי חטיבת הצנחנים שמגיעים לירושלים במלחמה, מגיע גם משה פרייזלר. בעוד חבריו משחררים את הכותל, הפלוגה שלו הלכה מזרחה לכיוון שער יפו החסום. חצי שנה לפני כן ישב בבית טאנוס ותפס עמדה אל מול הלגיונרים, כעת הוא יושב במקומם וצופה לעבר ירושלים המערבית. עם כיבוש המצודה, שוחררה העיר העתיקה כולה. הוא עומד עם חבריו וצועק "המלחמה נגמרה, ירושלים שלנו". לאט-לאט ובחשש, מתחילים האנשים בעיר המערבית לצאת מבין המקלטים וכשהם מבינים את משמעותו של הרגע, הם רצים אל עבר החומה – זו השנייה, הרגע, של ירושלים המאוחדת.

משום מקום הוא שולף פיסת נייר וכותב כמה מילים למשפחתו ואת כתובת המשפחה בנתניה. משה זורק את הפתק מעבר לחומה, למחרת – יום שישי – הגיע הפתק להוריו בנתניה.

עד היום הפתק בידיו.


  • תחנה חמישית: יציאה לכיוון רחבת שער יפו

שער יפו 2017.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם "אם רק הייתי מתעד את זה".

באדיבות רוני פירר

שער יפו 1967. באדיבות רוני פירר

בעידן של היום לכל אחד יש אפשרות ונגישות ועדיין לא תמיד אנו זוכים לחזות באירועים היסטוריים אבל לרוני פירר היה המזל הזה – יומיים לאחר שחרור העיר הוא רוכב על אופנועו באזור כיכר ציון ושומע רעשים.

הוא מתקרב אל מוקד הרעש ורואה טרקטור של יחידת ההנדסה מפרק את חומת הקו העירוני שבכניסה לשער יפו.

הוא מצלם את הרגע. תמונתו של רוני היא בין הבודדות הקיימות המתעדות את הרגע של שבירת החומה.


  • תחנה שישית: משעול קורוב אל כיכר צה"ל – לכיוון רחוב יפו

ביבר צה"ל קיבלה את שמה לאחר המלחמה. זוהי נקודת מפגש בין חלקי העיר- הישן והחדש, מזרח ומערב.

"בן גוריון קורא לניתוץ החומה בין ירושלים העתיקה לחדשה" דיווחה הכותרת בעיתון "הארץ" ב-20 ביוני 1967. עוזי בנזימן, העיתונאי מצטט את בן-גוריון:  "אנו רוצים שתהיה ירושלים אחת ולא שתיים…צריך להרוס את חומת ירושלים. היא איננה יהודית. היא נבנתה על ידי סולטאן טורקי במאה ה-16. אנו רוצים שירושלים תהיה עיר גדולה, אחת" התגובות לא איחרו לבוא ובין היתר אמר עליו הסופר ש"י עגנון: "בן-גוריון אמר הרבה שטויות בחייו. הצעתו להרוס את החומה היא היותר גדולה" (דברים שאמר לאחר סיור בעיר העתיקה, 25 ביוני 1967)

ידוע כי הצעה זו לא התקבלה אך מסתבר שבן גוריון לא היה היחיד שהציע להשתמש בחומה כסמל וגם משה דיין, שר הביטחון, הציע להבקיע שער חדש כסמל לאחדותה של העיר, ולקרוא לו "שער השבות".

עד שיוחלט אם יובקע השער או לא אפשר לשאת מבט סביב – למול עיננו מתנשא בניין העיריה ההיסטורי ועליו סימני הירי, עדות לקרבות שהתנהלו בקרבתו. כאן ישב ראש העיר טדי קולק שכיהן כראש העיר ירושלים במשך 28 שנים, גם בזמן מלחמת ששת הימים.


  • תחנה שביעית: שכונת מוסררה

מעבר לכביש נמצאת שכונת מוסררה, אחת מהשכונות הערביות של היציאה מהחומות, שהוקמה ב-1889. הייתה זו שכונת יוקרה שבה גרו גם יהודים כמו משפחת שוורץ על בנותיה רות (דיין) וראומה (ויצמן). במלחמת העצמאות ננטשה השכונה ובשנות ה-50 יושבה על-ידי עולים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. אחד הבאים היה פרופ' מאיר בר-אשרהמשתף אותנו בסיפורו כיצד לאחר המלחמה נוצרו חברויות עם ערביי העיר. אחד מחבריו היה נאדר סעיד מונא. האחד לימד את השני – זה עברית וזה ערבית. כשעבר מונא לירדן הוא גויס לאש"ף ושם מצא את מותו.

מבט מכיכר צה"ל לכיוון שער יפו

מבט מכיכר צה"ל לכיוון שער יפו

 

"אני עומד מול קיר-הבטון הזר החוסם את רחוב יפו. כבר בחנתי היטב את תרשימו, למדתיו מכאן ומכאן, כקורא בספר. כבר גיליתי בו פתח צר, חבוי בפינתו, המוביל במפתיע אל מאחוריו, אל קטע-רחוב נוסף, שננגס מתוך שטחי-ההפקר, והוא שוב אינו רחוב אלא כיכר קטנה הנחסמת אף היא בקיר-בטון, קיר שני. ואנשים גרים כאן, בגבול האויב, בעוניים, בתוך בתים הרוסים-למחצה שתוקנו אך במעט, בחדרים שחלונותיהם אינם מזוגגים אלא אטומים במחיצת לבנים או בלוחות-עץ עקורים מארגז, ולנוכח נוף ל חורבות ריקות.

"והנה חומת העיר העתיקה מבצבצת ועולה לעומתם, מעל ההריסות; כביכול, לא החומה הזהובה-האפורה הטובה, שבמרומיה שוטטתי אז, בילדותי, משער יפו אל השער החדש, והלאה, אל שער שכם, אלא אחרת, בהיותה מבוצרת במרומיה בעמדות שקי-חול, מעל לשני-הירי העתיקים הקישוטיים, וחורים פעורים פה ושם ביניהם, נכונים ליריית רובים ומקלעים, ארץ אויב." 

עיר אבן ושמיים, יהודה האזרחי.


  • תחנה שמינית: הקו העירוני

נתקדם לכיוון צפון. לשמאלנו בית החולים סנט לואי ומנזר נוטרדם הירושלמי.

נקודת המפגש מציינת גם את ההבדל ואת ההפרדה בין חלקי העיר השונים. "הקו העירוני" שחצה את ירושלים במשך 19 שנים, מתום מלחמת העצמאות ועד למלחמת ששת הימים נחתם עוד בסוף 1948, בין משה דיין, מפקד מחוז ירושלים, לבין עבדאללה א-תל, מפקד הכוחות הירדנים בעיר. השניים נפגשו עם שוך הקרבות בבית נטוש בשכונת הגבול מוסררה, פרשו על הרצפה מפה בקנה מידה של 1:20,000 ושרטטו כל אחד את עמדות צבאו. דיין שרטט בעיפרון ירוק וא-תל התווה באדום.

הרווחים בין שני הקווים, יצרו את שטחי ההפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו זמני, ולכן לא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון ומסטיות קלות בשרטוט שיצרו קטעים לא-רציפים בקו‏. לאורך השנים עוררו אי-דיוקים אלה כמה מחלוקות בין ישראל וירדן אבל גם כמה מקרים לא פחות ממשעשעים.

עוזי נרקיס, בספרו "אחת ירושלים", מתאר אחד מן המצבים הללו שהתרחש בשנת 1954.

הנזירה תרזה, משקיפה מבעד לחלון חדרה באגף בית החולים של המנזר, אך למרבה הצער היא משתעלת ושיניה התותבות נופלות הישר אל תוך סבך גדר התיל של שטח ההפקר. פנייה נרגשת מגיעה מאב המנזר למציאת השיניים התותבות – והיא מופנית אל ועדת שביתת הנשק. בהבינם את חשיבות האבידה, יצאה משלחת בראשות ראש הועדה, חייל ירדני וחייל ישראלי בחיפוש אחר השיניים.

במחיר של מכנסיים קרועים נמצאו השיניים והושבו לבעליהם. הצלם הירושלמי דוד רובינגר ז"ל תיעד את הרגע:

 

צלם הירושלמי דוד רובינגר ז"ל תיעד את הרגע

צלם הירושלמי דוד רובינגר ז"ל תיעד את הרגע


  • תחנה תשיעית: השער החדש

נכנס כעת אל העיר העתיקה דרך השער החדש –

השער החדש, כשמו כן הוא, החדש שבין שערי העיר. השער נפרץ ב-1889, כדי לחבר את המתחם הצרפתי עם הרובע הנוצרי. בימי הקו העירוני, השער לא היה בשימוש וחזר לפעילות לאחר המלחמה.

נכנס פנימה דרך השער אל בינות בתי הרובע הנוצרי עד אשר נגיע למרכזו בכיכר המוריסטן.

(השער החדש שמאלה לסמטת האחים פרר – קזה נובה ושמאלה לפטריאריכה היוונית.)


  • תחנה עשירית: המוריסטאן – שוק אבטימיוס

אנו במרכזו של הרובע הנוצרי, סמוך לכנסיית הקבר. בשוק אבטימוס שבכיכר המוריסטאן. המתחם  הריבועי בנוי סביב המזרקה המרכזית סביבה דוכנים וחנויות של מוצרי עור, מזכרות, תשמישי קדושה וגם בתי קפה ומסעדות.

(מן המוריסטאן נתקדם אל רחוב הנוצרים, ומשם שמאלה אל בית הבד וימינה אל הויה דולורוזה עד סופה.)


  • תחנה אחת עשרה: שער האריות

אנו נמצאים סמוך אל שער האריות ממנו פרצו הצנחנים ודרכו נכנסו אל העיר העתיקה ואל הר הבית. שער האריות הפך לסמל הפריצה אל העיר. בסמוך גר כאמל נבלוסייה, ילד בן 14 שעזר בפרנסת משפחת באמצעות חלוקת שקי קמח בעגלה. כשהשמועות על התקרבות צה"ל מגיעות, משפחתו מנסה לברוח אך רואה את הטנק החוסם את השער ומבינה שאין זה הזמן וחוזרת חזרה.

גם אם לא נכחנו כאן, העיר העתיקה חיה ונושמת כל אותן השנים. אוכלוסייה לא מעטה חיה בתוך החומות של אותם הימים. מעלינו קשת אקה-הומו, המשולבת במנזר האחיות ציון. הקשת היא חלק מתוך שער ניצחון רומי. המנזר נבנה במחצית המאה ה-19, על-ידי יהודי מומר בשם אלפונס רטיסבון.


  • תחנה שתיים עשרה: מנזר האחיות ציון

ביקור במנזר אפשרי בכל יום בין השעות 8:00-17:00.

לפני מלחמת ששת הימים פעל במנזר בית ספר לתלמידות ערביות מהעיר העתיקה וגם ממדינות שכנות. בבוקר ה-5 ביוני 1967, עמדו התלמידות לקראת בחינת בגרות כשאנשים

יהודה דנון בראיון בכניסה למנזר האחיות ציון

מהרחוב פרצו אל המנזר ודיווחו כי מלחמה פרצה.

האחות רג'ין נדהמה, שכן חיה את חייה ללא ידיעה על המתיחות ששררה בין ישראל לשכנותיה. במשך יומה הראשון והשני של המלחמה היא ראתה בכאב את האנשים הנמלטים מביתם והופכים לפליטים. להוטה לסייע, יצאה את המנזר לסייע לתושבים הנמלטים. ביום השלישי, ניתנה לה הזדמנות מכוננת – להציץ מגג המנזר ולהשקיף לעבר הר הבית.

היא ראתה קבוצת חיילים ובראשה מוטה גור (שאז עוד לא ידעה את שמו) מניפה את דגל ישראל על הר הבית. אל המנזר הגיעו מבקשי מקלט, ביניהם גם חיילים ירדנים שהתחזו לפצועים.

בעקבותיהם הגיעו גם חיילי צה"ל ובראשם יהודה דנון שהציג עצמו כרופא. הרופא הצעיר בדק את ה"פצועים" וגילה כי רבים מהם אכן בריאים ושלמים והם הפכו שבויים. האחות רג'ין ניגשה אליו וניסתה לדבר אל ליבו, הם ניסו למצוא שפה משותפת – תחילה צרפתית שפתה אך הוא השיב באנגלית והיא לא הבינה. לבסוף מצאו שפה משותפת – הוא החל לדבר בספרדית והיא השיבה – בלאדינו.

יהודה תהה מה לנזירה ולספרדית-יהודית, והיא השיבה שאכן מוצאה יהודי ולאחר סיוע שקיבלה במלחמת העולם השנייה, הצטרפה למנזר. היא ביקשה ממנו לברר מה שלום אחיינה, רב-סרן בחיל הים והוא נענה. האחיין בריא ושלם. לימים הוציאה אשתו של יהודה, רותי, את סיפורה בספר "אחות ציון".

משם נרד דרך רחוב הגיא אל הכותל המערבי


  • תחנה שלוש עשרה: רחבת הכותל.

היה כתב צעיר ומשורר שיצא לשמח חיילים בחזית.  הוא הגיע לירושלים, יום למחרת שחרור הכותל, וכשראה את הסמטה הצרה של הכותל מלאה חיילים עייפים, כתב את השיר –

 

תחושת השליחות מפעמת בלב הלוחמים.

שלושה שבועות לפני המלחמה, יום העצמאות תשכ"ז, לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון, כותבת נעמי שמר את "ירושלים של זהב". השיר מיד הופך להמנון.

שלוש שנים לפני המלחמה מספר משה עמירב כי הוא וחבריו הלכו בערב יום כיפור להר ציון ופגהכותל המערבישו את המשורר אורי צבי גרינברג. בעודם מסתכלים לעבר העיר העתיקה, הם משתפים אותו בתכניתם לעבור את הגבול, להגיע לכותל  ולתקוע בשופר. הם מציעים לו להצטרף או לפחות לתת להם את ברכתו. הוא השיב – 'אתם השתגעתם? יהרגו אתכם עוד לפני שתגיעו לכותל. אתם לא יכולים לעשות דבר כזה'. אך הוסיף – 'משה- אתה תחיה, כי אתה תשחרר יום אחד את ירושלים'.

שלוש שנים מאוחר יותר ומשה מצא עצמו בחטיבת הצנחנים. הוא נפצע מרסיס בראשו  במערכה בשייח' ג'ראח, ונלקח ל'הדסה'. בבית החולים הוא שומע את חבריו מגיעים אל הכותל ומחליט לחבור אליהם. יחד עם פצוע נוסף הם לוקחים מונית עד לשער האריות. הם יוצאים ורצים לעבר הכותל. יחד איתם מגיע גם הרב גורן ותוקע בשופר.

בשוכבו בבית החולים מחבר עמירב את "סיפורו של צנחן" –

לאחר המלחמה נעמי שמר מתארת את הרגע הזה, השחרור, הפורקן, האופוריה – ומוסיפה עוד בית לשיר –

"חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה"

את הבית הזה, כשהיא אוחזת בדפי העיתון עליו התפרסם השיר, וקולה הנרגש כמעט ובוגד בה, שרה רוחמה רונן, אחות צעירה מבית החולים שערי צדק, ביום שחרור העיר בפני הפצועים והרופאים.

קול השירה שבקע מגרונותיהם הנרגשים של החיילים בכותל, ומבין שפתותיהן של האחיות הצעירות, התערבב עם קולות השופר.

קול השופר שלא נשמע בעיר עוד מימי המדנט, נשמע כעת בוקע ועולה מבין חיילי צבא הגנה לישראל.

My Jerusalem

לכל אחד ירושלים שלו, זיכרון או רגע. כל אחד חווה את העיר אחרת. 50 שנה לאחר איחודה של העיר ועדיין ירושלים ברבים. ירושלים של עבר, ירושלים הווה וירושלים של עתיד. עיר של קודש ושל חול, של צחוק ושכול…

במקום זה – סמל החיבור לדורות הקודמים שלא זכו לבוא בשערי העיר, סמל לשאיפות וחלומות, רצונות ותקוות, כאן המקום כל אחד למצוא את ירושלים שלו. כאן סיורנו מסתיים ומתחיל הסיפור שלכם.

מוזמנים להיכנס לאתר הפרויקט ולספר לנו איפה הייתם ומה הזיכרון המשמעותי שלכם ממלחמת ששת הימים.

'הקו העירוני' והעמדות הישראליות והירדניות לאורכו, מתוך הספר 'אחת ירושלים' מאת עוזי נרקיס, הוצאת 'עם עובד', 1975, עמוד 32

'הקו העירוני' והעמדות הישראליות והירדניות לאורכו, מתוך הספר 'אחת ירושלים' מאת עוזי נרקיס, הוצאת 'עם עובד', 1975, עמוד 32

 

 

  • נכתב ע"י: חוה שטיין – יוסף, מורת דרך